חלקו של יוסף (ש"ס) נז

והיתה עליו כתובת אשה או שטרי בעלי חובות אין האשה יכולה לגבות כתובתה מן ההקדש ולא בעל חובו את חובו שההקדש מפקיע השעבוד שקדם אבל כשימכור הקדש הקרקע שלו ותצא השדה לחולין יש לבעל חוב ולאשה לגבות מן הפודה שהרי שעבודה עומד על קרקע זו והשיג הראב"ד עליו איני סובר שהקדש זה מפקיע מידי שעבוד שהרי הפדיון אינו אלא כל דהו משום דר' אבוה שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון משום הכי תני במתניתין הפודה פודה פירוש לישנא קלילא ואינו מפקיע אלא קדושת הגוף כגון קונמות או תפיסת המת כדאיתא בכתובות וביבמות עכ"ל עוד כתב דהרמב"ם בלכה ט"ו הא למה זה דומה לשני לקוחות שכתבה לראשון דין ודברים אין לי עמך ומכר לשני שהיא טורפת מן השני כתב הראב"ד בהשגות א"א ומנין לו שאם מכר הלוקח ראשון לאחר שהיא טורפת מן השני ומה מכר ראשון לשני כל זכות שתבוא לידו ועוד דאמר לה אי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא למרא קמא ואין זה דומה למה שאמרו במשנה ובגמרא עכ"ל

עוד כתב הרמב"ם בהט"ז וכיצד פודין קרקע זה משביעין את האשה או ב"ח תחלה כדרך הבא ליפרע מנכסים משועבדים ואח"כ מכריזין עליהם ששים יום בבקר ובערב כמו שביארנו ואומדין כמה אדם רוצה ליתן בשדה על מנת ליתן לאשה כתובתה ולב"ח את חובו ואחר שפודין אותה ולוקח אותה הלוקח אפילו בדינר כדי שלא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון חוזר הפודה ומגבה לאשה כתובתה או לב"ח את חובו אפילו היה החוב מאה והשדה שוה תשעים ע"מ כן פודה אותה הרוצה לפדותה אבל אם היה החוב שנים בדמי השדה כגון שהיתה שוה מאה ויש עליו חוב וכתובת אשה מאתים אין פודין אותה על מנת ליתן החוב או הכתובה אלא פודין אותה סתם שאם התנו ליתן אינה נפדית כלל עכ"ל כתב הראב"ד על מש"כ שאם התנו ליתן אינה נפדית כלל א"א איני מבין דבריו כלל אבל פירוש הענין אני סובר לרבן גמליאל אם היה חובו יותר מדמי ההקדש אינו צריך לפדותו שאין ההקדש חל עליו אבל אם הוא כנגד חובו מוסיף דינר ופודהו שמא יש בו מותר שא"א לכוון ורבנן סברי לעולם צריך לפדות עד שיהיה החוב פי שנים על דמי ההקדש וטעמייהו דרבנן לפי שאין אונאה לקרקעות עד כפלים הלכך אם הקדיש במנה אע"פ שחובו מאתים חסר דינר ההקדש חל עליו עד מאתים עכ"ל ופשוט דהראב"ד לטעמיה דקדושת דמים אין מפקיע משעבוד לזה אם החוב יותר על ההקדש החוב מפקיע את ההקדש אבל להרמב"ם דאף קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד שוב הצריך הרמב"ם לחפש טעמים אחרים בין שוה הקרקע לאינו שוה אבל צריך ביאור וכמו שטען הראב"ד שאינו מבין דבריו

והנלע"ד בביאור שיטת הרמב"ם ובישוב כל הסתירות והקושיות שהקשה עליו הראב"ד ונבאר הנה קיי"ל דהקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה הרי זה מחולל והנה ב"מ (דף ז) מבואר דטעם הקדש מנה שחיללו על שוה פרוטה הרי זה מחולל הוא משום דאין אונאה להקדש ולפי"ז נלע"ד לפרש הטעם דרק אם בעלים חיללו מנה על שוה פרוטה הרי זה מחולל כמש"כ תוס' במנחות (עא) וכמה דוכתי והוא דצריך להבין נהי דאין אונאה להקדש היינו שאם נתאנה הקדש המקח קיים אבל מי עשה את זה לבעלים למכור את החפץ ולאנות את ההקדש ולזה בעלים שמצוה לפדותו והוא פודה את החפץ ראשון שפיר הוא בעלים לאנות ולמכור את החפץ אבל אחר אינו בעלים למכור חפץ של אחרים והנה בב"מ שם מבואר דלכתחילה אין לפדות בפחות מכפי שעור שויו של החפץ והטעם משום הפסד הקדש ואינו רק מדרבנן אבל מה"ת יכול אף לכתחילה לפדות פחות משויו כיון שאין אונאה להקדש ולכך בזמה"ז אף לכתחילה פודין פחות משו"פ כמבואר בערכין (כט) בגמ' שם ובזה מבואר דבבכורות (כה) בפרה פריך דלפדו בפחות משו"פ אף שאינם בעלים דעיקר הטעם שאינו בעלים להפסיד הקדש אבל שם שהוא לטובת הקדש שפיר אף אחר יכול לעשות כן וכן במעילה (יד) שם פריך במותר קטורת דנעבד כדשמואל אף דשם גם כן אין הבעלים מחללין משום דשם גם כן לטובת הקדש אף אחר יכול לחלל

והנה לפי"ז מבואר פשוט שיטת הרמב"ם בערכין דהנה בהקדש יש דין שמפקיע מידי שעבוד אבל אינו מפקיע רק כפי שהדין שגורם שהקדש יפקיע זכות הבעלים שוב מפקיע גם את החוב והנה לפי"ז גבי הקדיש דבר ויש עליה שעבוד בעלי חובות הנה בהקדיש קדושת הגוף כיון שאין לקדושת הגוף פדיון שוב מפקיע את כל החוב אבל בהקדיש קדושת