חלקו של יוסף (ש"ס) נו

דידירנה הנאה משום קנוניא שתמוהו על הרמב"ם שפסק דיש שאלה בהקדש אם כן אין חשש קנוניא ולמה צריך לקדירה ובערכין מבואר דר"א דסובר ידירנה הנאה סובר שאין שאלה בהקדש נראה לענ"ד לכאורה פשוט דהרמב"ם מפרש כפירוש רבינו גרשום בערכין שם וז"ל בשאלה דהקדש קא מפלגי שכשהקדיש נכסיו גירש את אשתו וגבתה כתובתה מהו אם יכול זה המקדיש לישאל על הקדשו לפני חכם ולומר אילו הייתי יודע שהיא יכולה לחזור ולגבות כתובתה מן ההקדש לא הייתי מקדיש ונמצא שלא היה הקדש שהיה הקדש טעות ושמא יהיה מחזיר את אשתו והיו אוכלין הנכסים הלכך קסבר ר"א ידירנה הנאה כדי שלא יהיה נשאל ור"י סובר אינו צריך להדירה שאין אדם יכול לשאל על הקדש שאפילו יאמר על דעת כן לא הקדשתי אפי"ה הקדש טעות הוי הקדש עכ"ל והנה ראיתי בש"ס דפוס ווילנא הגרש"ך מוילנה ז"ל שהרגיש בזה הרבינו גרשום וכתב שגם דעת הרמב"ם כן ובזה מתורץ קושית המפרשים מר"א אר"א דסובר אין שאלה בהקדש וגם סובר דיש שאלה בחלה לפי"ז פשוט הוא דר"א באמת סובר דיש שאלה בהקדש ולא הרגיש דעדיין לא הועיל כלום דהרי בפסחים (מו) כדקאמר טעמא דהואיל ואי בעי מתשיל שם קאמר דטעמא דר"י שאין עוברים על בל יראה הוא משום דסוברים דלא אמרינן הואיל ולפי זה לא הוי ליה למימר הכי אלא פשוט דר"י לטעמיה דאין נשאלין על ההקדש אם כן לא שייך בה הואיל בע"כ דאף דר"י סובר אין שאלה בהקדש מ"מ סובר יש שאלה גבי חלה אם כן אף לדידן צריכים לחלק בין חלה להקדש אף אם לא נגרוס בהך שמעתתא דערכין ר"א סובר אין שאלה בהקדש אלא נפרש ר"י סובר אין שאלה בהקדש גם כן נצטרך לכל החילוקים

והנה רבינו גרשום נקט דעיקר השאלה הוא שמא יהיה מחזיר את אשתו והיו אוכלין את הנכסים מבואר מזה דאם אוכלין הנכסים משמחזיר אשתו אם לא ישאל על ההקדש הדין הוא שאסור לו לאכול הנכסים וצריך להבין הרי הטעם דהקדש אין חל על חובה של כתובתה הוא משום אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו כמבואר בע"ב שם ברש"י ור"ג שם אם כן כיון דמתחילה לא חל ההקדש שוב אף הוא מותר לו לאכול ואם כך למה כתב ר"ג שלפי"ז כשיחזיר יהיו אוכלין הנכסים דמה איכפת לן ונראה דאדרבה משום זה ס"ל לרבינו גרשום דבנכסי הכתובה לא איכפת לן אף אם יאכל שמן הדין מגיע לה ולא חל ההקדש אלא חיישינן דיעשה קנוניא משום זה וישאל על כל ההקדש וימציא את זו החרטה שלא ידע שאשה זו תגבה ואח"כ ישאל על זה ובאמת ידע מקודם זה אלא דלא איכפת ליה שוב יאכל שאר הנכסים באיסור לזה תקנו שאם יגרשה ידיר ממנה הנאה שוב לא ירצה לגרשה כדי שלא יפסיד הכתובה שעתה היא שלו משום דהרי הוא תחת בעלה אבל כשיגרשה לא תהיה שלו שהרי ידיר ממנה הנאה אמנם בשיטת שארי הראשונים נראה בהיפך שהם סוברים דאף דכיון שמשועבד לא חל ההקדש היינו דלא חל על כפי השעור שמשועבד אבל על יתר מכפי מה שמשועבד חל ההקדש אף על גוף הדבר שהוא משועבד לפי"ז הגירושין הם קנוניא שבלא גירושין הרי אף כשעור כתובה הוא הקדש ועתה על ידי גירושין יפקיע ההקדש משום גבית השעבוד לכך שייך טעם של קנוניא על הקדש

וממוצא דבר תראה שבדעת הרמב"ם אי אפשר לפרש כפי שיטת רבינו גרשום דז"ל הרמב"ם פ"ז מה' ערכין הי"ז המקדיש כל נכסיו ואחר כך גירש את אשתו וגבתה כתובתה מן הפודה מן ההקדש אינו גובה עד שידירנה הנאה שמא קנוניא עשו על ההקדש ואין אומרין אילו רצה היה אומר בטעות הקדשתי וישאל על הקדשו לחכם ויחזור לו עכ"ל הרי להדיא דהרמב"ם מפרש פשוט הך דקנוניא שמגרשה שה משום קנוניא ולא משום שישאל על ההקדש ואדרבה הרבותא היא דאף שיכול לשאול על הקדש מ"מ חיישינן לקנוניא

והנלע"ד בזה בדעת הרמב"ם ונקדים לבאר כל שיטת הרמב"ם בזה הנה הוא סובר דהקדש שדין שמפקיע מידי שעבוד היינו שאף קדושת דמים מפקיע מידי שעבוד ויש לחקור אם פירוש הוא א' שעל ידי ההקדש פקע כל השעבוד מהנכסים או ב' הקדש רק אלים משעבוד אבל לא מפקיע ואם יפקע ההקדש ישאר השעבוד הקודם ונלע"ד דכ"ז מתבאר מדברי הרמב"ם ונציע דברי הרמב"ם בלשונו בהלכות אלו ונבאר משה"ק בזה נושאי כליו אח"כ נבאר דברי הרמב"ם כאן ז"ל הרמב"ם פ"ז מהלכות ערכין הי"ד המקדיש כל נכסיו