חלקו של יוסף (ש"ס) נה

דיש שאלה כמבואר בפסחים (מו) ואי נימא דסובר הש"ך דבהחמיץ מהני שאלה אף גבי הקדש אם כן אין שום ראיה דתרומה חמור מהקדש הא כהאי גונא שהחמיץ אף ר"א סובר דאף בהקדש מועיל שאלה בע"כ שאין סובר לחלק כן וכן כתב הגאון ר' עקיבא איגר שכ"כ הרמ"ע מפאנו בתשובה סימן ס"ב כהש"ך בע"כ דלא ס"ל כרש"י ולדבריהם חילקתי החילוק בין תרומה וחלה להקדש עפימש"כ. גם לפימש"כ הראב"ד דקדושת תרומה וחלה הוא משום נכסי כהן החילוק פשוט דתרומה וחלה אין הקדושה על ידי דיבורו ומועיל שאלה על דיבורו באופן שאין שום קושיא על סוגיא דפסחים

והנה בתשובה הקודמת ביארתי שאף בהרי עלי שייך אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט דמי שהרי יש שעבוד נכסים וכעת מצאתי להאבני מלואים בסימן א' סק"ג שכתב שם לתרץ קושית המשנה למלך פ"י ממלכים עמש"כ תוס' בע"ז (ה) דאם עכו"ם נדר מחוסר אבר אומרים לו הבא קרבן שלם וע"ז הקשה המ"ל חדא דאין חייבין רק אם נדרו במקדש וכלשון התורה איש איש אבל מה שנדרו להקריב בבמה לא ותו דאף במקדש רק אם הפריש חל נדרו אבל שיחויב להפריש לא ומה שנחלקו פ"ק דערכין אם עכו"ם יש דין שמעריך לא נחלקו רק אם הפריש הערך אבל כל שלא הפריש ודאי שאינו קדוש ואין חייב רק לקיים הנדר זה לא שייך בעכו"ם וע"ז תירץ הא"מ דאמל"ג כמסירה הוא קנין גמור ואם נדר להביא קרבן הו"ל חוב וגובין ממשעבדי למ"ד שעבודא דאורייתא עכ"ד ולענ"ד לא אבין דודאי בישראל אף בהרי עליו כיון שהוא חייב לקיים נדרו שהוא מ"ע של תורה שוב יש שעבוד ושוב שייך על השעבוד אמירה לגבוה כמסירתו להדיוט אבל בעכו"ם דמחמת דבורו עדיין אין חייב לקיים אם כן מהיכן יהיה נובע זה החיוב של ההפרשה אח"כ וכן השעבוד משום האמירה שהאמירה עצמה כשהיא לעצמה אין בה כלום בעכו"ם

איברא דלענ"ד בהכרח צריך לומר דעכו"ם יש בדין הנדרים ר"ל שאם התחייב להקדש הוא חייב כמו ישראל משום דלענ"ד זה שחל הקדש על חפץ הוא משום שהתורה עשתה דין שמה שהוציא בפיו עושה חלות בהקדש וזה ילפינן במוצא שפתיך תשמור שוב זה אלים שהחפץ נתפס בקדושת פיו אם כן עכו"ם אם לא היה הדין בזה שמה שמדבר חייב לקיים לא היה יכול להקדיש

שוב מצאתי בתורתן של ראשונים מרבותינו הראב"ד ז"ל ועוד הובא בשמ"ק ב"ב (קעד) בהאי ערבא דיתמי דפרעיה למלוה מקמי דלדינהו ליתמי דיתומים קטנים שהגיעו לעונת הפעוטות שהבטיחו לשלם חוב אביהם שוב חייבים לשלם כי מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם וכיון דמידי דמצוה הוא אמירה כמסירה וכמו בצדקה דאי אמרי יבהינן כך וכך לצדקה מחייבי באמירה דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ומסירה דידהו מהני דפעוטות מקחן מקח במטלטלין עכ"ד הרי דהראב"ד סובר דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט הוא קנין בפני עצמו בלא הך דמחויב לקיים דבורו אם כן בקטן אף דלא שייך חיוב לקיים דבורו שאין עליו כלל דין נדר מ"מ דין קנין יש בו מדרבנן ומהני אמירתו מדין קנין אבל דברי הראב"ד לא זכיתי להבינם דהיכן מצינו קנין באמירה

ונראה פשוט אדרבה דהראב"ד סובר דכיון דחזינן דעכו"ם נודרים נדרים ונדבות וגם שחל דין קרבן על גוף הבהמה אף שאינו כלל בגדר חייב לקיים דבורו בע"כ שבדבור כזה שיהיה להקדש מונח שני ענינים הא' שנודר עליו שמחויב להעמיד זה להקדש הב' הוא שעושה הדבר הקדש ועשית הדבר הקדש הוא לא מטעם נדר רק שנתפס גוף החפץ בקנינים שאילו רק נדר לא היה נתפס גוף החפץ רק עליו היה ליתן זה להקדש והקדש יעשו בה קנינים מוכרח דבהקדש חידוש התורה דבפיך עושה זה לקנין שקנוי להקדש משום הכי סובר הראב"ד דבהקדש חידוש דאמירה הוא קנין לבד ממה שיש דין נדר אם כן הגיע לעונת פעוטות אף שאינו בתורת נדרים יכול הוא מכל מקום לעשות קנין להקדש באמירה שהרי הוא בתורת קנינים ועיין רש"י ביצה (כ)

ובשיטת הרמב"ם שפסק בהך דערכין (כג) כר"א דהמעריך את נכסיו ורוצה לגרש אשתו