חלקו של יוסף (ש"ס) נד

מוציא בפיו הוא לא על ידי מה שרוצה או שסיבת התורה שידור זה אלא שדין וחיוב התורה הוא שיפריש שוב לא הוי דבר הנדור מיהו כ"ז לפי שיטת הרמב"ם אבל לפי שיטת שארי הראשונים שמפרשים פשוט דעיקר תלוי אם מחמת קדושת פיו חל או מאליו קדוש אם כן תיקשה למה בחלה כיון שתחילה היה אסור משום טבל לא הוי דבר הנדור ובכור אף שתחילה היה אסור מ"מ נקרא דבר הנדור בע"כ דצריך לומר דטבל הוא רק מברר ואין פיו מוסיף קדושה לכך לא הוי דבר הנדור אבל בכור מה שמצוה להקדישו זה מוסיף קדושה למאן דסובר דמתפיסין בבכור משום הכי הוי דבר הנדור וחל על זה הנדר

וראיתי בספר קרית ספר להמבי"ט פ"ד מהלכות תרומות שכתב וז"ל וכן יש שאלה בתרומות ומעשרות דכיון דאיתנייהו בבל תאחר כדכתיב ד' אלהיך וגו' איתנייהו נמי בכלל לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו דאכל מאי דהוי בכלל נדר קאי וכל מה כו' עכ"ל ולפי"ז הדבר תליא בפלוגתא דלשיטת הרמב"ם אפשר שהוא בבל יחל אף שהוא דבר האסור כיון שסו"ס מה שחל קדושה הוא על ידי פיו אבל לפי שיטת הראשונים דטעם שהוא דבר האסור משום שאין התרומה חל על ידי פיו אם כן שוב לא שייך בל יחל

וראיתי מקשים על המבי"ט מהך דיומא (פג) דטבל ותרומה פליגי תנאי אי מאכילין טבל או תרומה דחד סובר דטבל חמור משום שאף לכהנים אסור וחד סובר שתרומה חמור משום דא"א בהפרשה ולפי זה הוי לן למימר דתרומה חמור משום בל יחל ונראה לפע"ד פשוט דבל יחל הוא רק משום שהרי דבורו הקדיש תרומה שיהיה כדין תרומה וזה מחלל דבורו לפי"ז כ"ז שייך רק היכא שאין הדין מרשה לאכול התרומה כגון לזר אבל במקום חולה שם הדין מרשה ואין בל יחל משום הך דפיו רק על זה יש שאלה על מה שאין תלוי בחילול דבור פיו רק בעצם התרומה כגון הך דעצם תרומה אסור לזרים משום קדש שבה על זה נחלקו דחד סבר דטבל חמור וחד סובר דתרומה חמירי

ועתה נבוא לבאר שיטת הראב"ד בענין זה הנה הוא סובר דעיקר קדושת התרומה הוא לא משום פיו רק משום הך דנכסי כהן ומשום זה יש דין השריפה ומה שאסור לזרים ובטומאה הוא אדרבה לא דהפרשה אוסר רק הפרשה מתיר וגדר ההפרשה הוא זה שמתיר את האיסור ומשייר על דין של תרומה ששלא בטומאה יכול לאכול וזהו שכתב הראב"ד דממה שהוא נכסי כהן חזינן דקדושתה אינה משום פיו רק משום מה שהוא נכסי כהן ולכך אין בה דין התפסה שכל ענין ההתפסה הוא כדבר הקרב בירושלים שיש בה עצמיית קדושה וכאן אין בה עצמיית קדושה

ומשה"ק כת"ר בסתירת דברי רש"י בפסחים (מו) שפירש טעמא דר"א משום דס"ל יש שאלה בהקדש דזה פלא הרי ר"א סובר דאין שאלה בהקדש כבר הרגישו בזה בגליון הש"ס דפוס וילנא ועי"ש שנשארו בצריך עיון. אמנם לענ"ד נראה בשיטת רש"י דסובר פשוט דהך דאין שאלה בהקדש הוא משום דהדבר נתפס להקדש ושייך בו להקדש וכותים לבד מהאיסור לפי"ז סובר רש"י דגבי תרומה זו שהחמיצה דשוב זכות ממון לא שייך להקדש שהרי הוא חמץ ועוברים בבל יראה ואיסורו בהנאה אם כן תרומה שהחמיצה אף שהוא קודש שייך בה שאלה כיון דלא שייך להקדש בה זכותים שהרי הוא איסור הנאה לכך סובר ר"א דלא יקרא לה שם עד שתאפה שהרי אם יחמיץ יועיל שאלה ושוב שייך הואיל ואי בעי מתשיל עלה לענין לעבור על בל יראה וכן בהקדש כיון דאוכל חמץ של הקדש במועד לא מעל כמבואר בפסחים (כט) משום דא"פ הקדשים להאכיל לכלבים משום דדין מעילה הוא על דין ממון של הקדש וכאן פקע ממון של הקדש פקע המעילה אעפי"כ אסור בהנאה משום דאיסור הקדש חל עלה על איסור זה שפיר מועיל שאלה וז"ב בשיטת רש"י לפי"ז הך דאי בעי מתשיל הוא לאחר שיחמיץ שאז יועיל שאלה

אמנם לעיקר הדבר הפוסקים תפסו דלא כרש"י אלא דלמאן דסובר שאין שאלה בהקדש אף כה"ג שהחמיץ לא מהני שאלה ומהאי טעמא הוכיח הש"ך בחו"מ סימן רנ"ה דחלה קיל מהקדש לענין שאלה שהרי גבי הקדש סובר ר"א דאין שאלה בהקדש כמבואר בערכין (כג) ואילו בחלה סובר ר"א