חלקו של יוסף (ש"ס) נג

זריקת דמים הרי זה מותר ופלא שהרמב"ם סותר עצמו שכתב לעיל דמתפיס בבכור לא הוי נדר וכבר תמה בזה הכסף משנה ונלענ"ד פשוט דהרמב"ם סובר דכיון שמצוה להקדישו אם כן זו הקדושה שהוא מקדיש מוספת קדושה בהבכור ומה שצותה תורה להקדישו הרי לא מחמת נתינה או שום סיבה אחרת שוב נקרא דבר הנדור שזה ההוספת הקדש של הדבור הרי חל משום שהתורה רצתה שידור ודומה למעשר שאף שאינו בא בנדר ונדבה מ"מ דין הוא שנקרא דבר הנדור אמנם הרמב"ם סובר דכיון דבגמרא קאמר דמחית בשרא דבכור גביה זה מגלה לנו שרק אם מחית בשרא דבכור אז אם בכור דבר הנדור יכול להתפיסו לזה פירש הרמב"ם הטעם דכיון דבכור אין יכול להתפיסו בנדר שנאמר לא יקדיש איש אותו שוב בבכור מחיים אין חל זה הגדר והטעם פשוט דענין התפסה הוא שבזה הדבר יהא מונח קצת מדין בכור לענין בל יחל וכדומה וזה אינו יכול לעשות בדבר שאינו בכור שהרי נאמר לא יקדיש איש אותו אם כן אינו יכול לעשות דיני בכור בדבר שאינו בכור אבל כל זה הוא בבכור שלם אבל בשר בכור שוב לא נקרא בכור ורק בשר ויש לו דין קדשים קלים שוב זה יכול הוא שוב להתפיס דרק לא יקדיש אותו בכור לא יקדיש לא הדין בכור שבו, וזה כונת רבינו אברהם בנו של הרמב"ם שתירץ דברי הרמב"ם הובא בכסף משנה ז"ל שהפרש גדול יש בין המתפיס בבכור לבין המתפיס בבשר הבכור שמתפיס בבכור מתפיס בדבר שאינו נידר שאין אדם יכול לעשות קדושת בכור ולהחזיק חולין כבכור אבל בשר בכור המונח לפניו הואיל ודינו כשלמים וקדושת שלמים יכול להתפיס בגדר כו' עכ"ל וכונתו בזה בבירור כמש"כ דבשר בכור הרי אינו בכור ואין בו דין לא יקדיש שוב יכול להתפיסו ובכור דבר הנדור מפני שמצוה להקדיש

ומה שחילק הרמב"ם בין בשר בכור לאחר זריקה ובין שלמים לאחר זריקה זה פשוט דסברת בעיקרו קא מתפיס מפרש הרמב"ם פשוט בתחילת חלות קרבן לזה בכור שתחילת חלות קרבן היה שלא על ידי דבורו אם כן מתפיס לאחרי זריקה כיון דממנפ"ש עתה הוא מותר ותחלה לא הוי דבר הנדור בבכור שוב אין יכול להתפיס אבל שלמים תחילת חלות הנדר הרי הוא דבר הנדור שפיר אם בעיקרו מתפיס חל הנדר והבן כי ז"ב לענ"ד בשיטת הרמב"ם

איברא דעדיין קשה לשיטת הרמב"ם מהך (דדף יב) כחלת אהרן וכתרומתו הא כתרומת לחמי תודה אסור הא תרומת לחמי תודה לאחר זריקה ולפי"ז קשה הא תרומה חל על ידי קריאת שם ואם כן כל תרומה הוי לן לומר שהוא דבר הנדור אלא עיקר הטעם דלא הוי דבר הנדור שאינו בא בנדר וסבה אחרת חייבן מה שהוא טבל אם כן תרומת לחמי תודה שרק מה שהביא תודה מחמת נדרו חייבה אותו וכמו הך דחטאת ואשם של נזיר שנקרא דבר הנדור כן הכא הוי לן לומר שהוא דבר הנדור ועיין מנחות (עח) דבעי שם אם מדמעת ואכ"מ

והנלע"ד פשוט דגם זה לק"מ דזה פשוט דהרי שלמים לאחר זריקה גם כן יש בו איסורים שאסור לאוכלו חוץ לירושלים ובטומאה אעפי"כ הדין דמתפיס ס בשלמים לאחר זריקה אין חל הנדר והרי להרמב"ם כל שבא על ידי דיבור אדם חל ההתפסה בה אף שאינה בעצמה דבר הנדור כגון המתפיס בחטאת ואשם אף דחטאת ואשם לא הוי דבר הנדור רק מפני שהנזירות שבא עליה חטאת ואשם בא על ידי דבורו אם כן גם גבי הך דין של שלמים לאחר זריקה הוי לן למימר דהוי דבר הנדור בע"כ דצריך לומר בזה שיש ב' דינים הא' שיהיה קדוש מחמת חלות דבורו הב' שהדבור לא יהיה לו שום סיבה אחרת רק קדושת פיו ולכך מתפיס בחלה שהדבור אינו משום קדושת פה לא הוי התפסה ולהיפך מתפיס בשלמים לאחר זריקה שעתה אין הקדושה משום פיו לא הוי התפסה אף שעצם השלמים בא על ידי פיו ולא מהני טענה זו שעצם החטאת בא על ידי פיו רק בחטאת שגם הקדושה של עתה הוא משום פיו שוב פיו יכול להתפיס קדושה כזו אבל במקום שאין הקדושה על ידי פיו אין פיו יכול להתפיס בזה קדושה כזו אם כן גם תרומת לחמי תודה שרק הזריקה מקדש לא קדושת פיו אף שבא על ידי קדושת פיו לא הוי דבר הנדור ונתברר שיטת הרמב"ם

ולפי כ"ז נתברר היטב שיטת הרמב"ם דבחלה ותרומה באמת אפשר דהקדושה של איסור אשר שבה הוא על ידי פיו ומשום הכי חל האיסור אלא דאעפי"כ לא הוי דבר הנדור כיון שמה שהוא