חלקו של יוסף (ש"ס) נא

הרי אסור בטבל ופירשו הראשונים משום דרק מברר הוא את התרומה ורצוני לומר דכיון שאין זה התפסת פיו רק בירור לא נשאר אמירה שזה תרומה ועל זה מועיל שאלה וע"ז השיג כת"ר דכונת הראשונים בנדרים (יב) הוא לא שחלות התרומה אינו נעשה על ידי פיו רק כונתו הוא דלענין הך דהתפסה בדבר האסור צריך להיות בדבר שנאסר על ידי דיבורו וכאן לא על ידי דבורו נאסר רק אדרבה דבורו מתיר שאף מתחילה היה אסור משום טבל ודבורו התיר השאר וזה נשאר אסור אבל חלות התרומה וההקדש ודאי הוא ע"י דבורו

ידידי הנה לענ"ד זה אינו דהא מבואר (דף יג) דמתפיס בבכור פליגי ר' יעקב ורבנן אם נקרא דבר הנדור ויכולין להתפיסו או נקרא דבר האסור ומפרש שם דפליגי משום דמצוה להקדישו דזה שסובר שהוא דבר הנדור סובר דמשום מצוה להקדישו הוא דבר הנדור וזה שסובר שאינו דבר הנדור סובר משום דאם לא מקדיש מאליו קדוש אם כן אין פיו מועיל בהוספת קדושה ומבואר מזה דאילו היה קדושת פיו מוסיף קדושה או חלות אז לכו"ע הוי דבר הנדור אף שמתחילה היה גם כן כל האיסורים עליו כמו אילו לא הקדיש חזינן דכל שיש חלות על ידי אמירת פיו הוי דבר הנדור אף שמתחילה גם כן היה אסור ותיקשה טובא מ"ש מתרומה דלא הוי דבר הנדור כיון שאף מתחילה היה אסור בע"כ דצריך לומר דהחילוק פשוט דגבי תרומה הוא רק מברר ולא שפיו עושה קדושה לכך לא הוי דבר הנדור אבל בכור כיון שמצוה להקדישו שוב גזרה תורה שיחול קדושת פיו אף שהוא קדוש מאליו שוב הוי דבר הנדור אם כן מוכרח דכל שיש התפסה בגוף הדבר אף שגם תחילה היה אסור הוא דבר הנדור אם כן תרומה דלא הוי דבר הנדור בע"כ שאין בה התפסה בגוף הדבר רק מברר כמוש"ב

שוב מצאתי בתורתן של ראשונים ראשונים רבותינו הרמב"ם והראב"ד שהרגישו בהך ענינא בחילוק בין חלה לבכור באופן אחר ז"ל הרמב"ם פ"א מהלכות נדרים הי"א אבל האומר פירות אלו עלי כחלת אהרן או כתרומתו הרי אלו מותרין שאין שם דרך להביא אלו בגדר ונדבה עכ"ל והראב"ד כתב אמר אברהם אנו רגילין לפרש מפני שהחלה והתרומה לכהן נכסיו הן וכחולין לגבי ישראל הן והחטאת והאשם כיון שקדושתן על ידי אדם מתפיס בנדר הוא שאין דוקא נדר ונדבה וזהו שרבי יעקב אומר מתפיס בבכור אסור מפני שמצוה להקדישו ואע"פ שאינו נדר אבל מתפיס בחלת אהרן ותרומתו מותר אע"פ שחייב להקדישן והטעם כמו שפירשתי שזו נכסי כהן ונכסי אשתו ובנותיו אבל הבכור אינו אלא לזכרים שכל דברים אלו ענינם כאומר הרי הן כקרבן הקרב בירושלים עכ"ל והנה על הרמב"ם קשה קושית הראב"ד במש"כ דמפני שאין באין בנדר ונדבה ור"ל דמפני חובו עשה זה משום הכי לא הוי דבר הנדור שהוא רק השלים חובו שחייבתו תורה ע"ז הקשה ראב"ד קושיא עצומה מחטאת ואשם שגם כן לא מפני זה שנדר הוא רק מפני חובו הוא ואעפי"כ מתפיסו בגדר בע"כ משום דדרי זו הקדושה באה רק על ידי קדושת פיו נקרא נדר א"כ גם תרומה צריך להיות דבר הנדור אף שאינו בא בנדר ונדבה ועל הראב"ד שפירש הטעם דתרומה נכסי כהן ואין בהם קדושה לגבי כהן ורק לזרים אסורה צריך להבין הרי תרומה שנטמאה הדין שאסורה לכהנים ושם הרי בע"כ דהוא משום קדושה שמונח בגוף התרומה גם טמא שאכל תרומה בכרת בע"כ משום קודש הוא בע"כ דמוכרח דיש בתרומה עצמיית קדושה אף לכהן ועיין כתובות (כה) דתרומה איקרי קודש ועיין שבת (כה) דדעת תוס' דתרומה טמאה צריך שריפה משום קודש שיש בה אם כן הדק"ל גם פלא על הרמב"ם מהך דבכור דמתפיס בו הוי דבר הנדור אף שאין בא בנדר ונדבה

אבל באמת להרמב"ם לטעמיה לק"מ מחטאת ואשם ופירשה הרמב"ם עצמו שכתב שם בפ"ח דמתפיס בדבר האסור היינו טעמא שהוא מותר שאי אפשר שיעשה דבר שאינו בשר חזיר כבשר חזיר וכתב שם בהלכה ט' זה הכלל כל המשים דברים המותרים כדברים האסורים אם אותו דבר האסור יכול לעשותו בנדר הרי אלו אסורים ואם אינו יכול לעשותו בנדר הרי אלו מותרין עכ"ל ורצה לומר שאין יסוד זה דמתפיס בדבר האסור אין חל הנדר משום הך דאם אמר זו כזו אמר שיהיה