חלקו של יוסף (ש"ס) מט

והראשונים דחקו דמיירי במסר לגזבר וע"ז קשה לענ"ד הרי הבעה"ת שער מ"ב הקשה דאיך יוציא ממון משום חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש סו"ס אינו רק עד אחד והש"ך סימן רנה סק"ו הרגיש בזה ולא תירץ והבעה"ת תירץ דמיירי שהנכסים עדיין ברשותו אם כן הא לא מיירי במסר ליד גזבר ודוחק לומר שאחר שמסר לגזבר חזר ולקחם ממנו שמה בעלים הוא על הקדש והוי סו"ס הוצאת ממון ואיך נאמן עד אחד בע"כ דעדיין לא מסר כלל לגזבר שוב הדק"ל הא בידו להשאל על הקדשו

ונלע"ד דשני הקושיות מתורצים חדא בידך חברתה והוא דכיון דמיירי בשכ"מ אם בן הא דברי שכ"מ ככתובים ומסורים דמי ושוב לבד מדין של אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט שהאמירה הוא קנין בהקדש לבד זה כאן הוא קנין אף של הדיוט משום הך דדברי שכיב מרע ככתובים ומסורים ועושה קנין והנה עיקר הטעם דעל אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט מהני שאלה הוא משום דאף שהוא כמסירה להדיוט מ"מ זה הדין גופא שיהיה כמסירה הוא רק משום הך דין של הקדש ע"ז מהני שאלה אם כן כ"ז הוא בכל דוכתא שהוא רק מפני דין הקדש כמסירה על זה מהני שאלה אבל כאן הרי לא מפני דין של הקדש הוא קנין רק מפני דין דברי שכ"מ ככתובים ומסורים וזה הוא קנין אף בהדיוט שוב לא מהני שאלה

אלא דעדיין קשה הא בשכ"מ אם עמד חוזר אמנם פשוט דהרי כתב הנ"י דהקדיש כל נכסיו אין יכול לחזור רק אם עמד מחליו אם כן אין לו מגו של הך דחזרה לזה דין הוא שאין שייך שום מגו ורק משום חזקה אין אדם חוטא ולא לו הוא דנאמן ולא הוי תו להוציא דמיירי שהממון תחת ידו עדיין ולא הוציא כלל מתח"י ועיין ערכין (כג) ותוס' שהקשו דר"ה כר"א דאין שאלה בהקדש לפי דברינו לק"מ דשכ"מ שהקדיש לכו"ע אין מועיל שאלה והבן

ה'

עוד שיטה אחרת מצאתי בדברי הרמב"ם דאין תוך כדי דיבור כדיבור בהקדש בספר קרית ספר להמבי"ט וז"ל ואם אחר שגמר בלבו והוציא בשפתיו חזר בו ואמר וולדה עולה אפי' תוכ"ד וולדה שלמים שאין חזרה בהקדש ואפי' תוכ"ד כיון דסגי בגמר בלבו ולא הוציא בשפתיו כדכתיב כל נדיב לב כדאמרן הוי כד' דברים שאין בהם חזרה עכ"ל נראה מדבריו אלו שהוא תופס דדוקא אם גמר בלבו והוציא בשפתיו הוא דאין חזרה תוכ"ד אבל אם לא היה גמר בלבו אז אף בהקדש יש חזרה תוכ"ד

ונראה בהבנת דבריו דבשלמא דבר שנתפס רק בדבור אם כן תוכ"ד עדיין לא נחלט הענין ויכול לחזור אבל דבר שנתפס בגמר הלב אם כן הרי חידשה התורה דכל שנדבה לבו שוב דין הוא שחל הדבר אם כן מה מועיל שתוכ"ד יחזור בו סו"ס הרי אז נדבה לבו והתורה אמרה שנדיב לב חייב ואי אפשר לסלק את הנדיב לב וחזרה הוא שרק מעתה אינו נדיב לב אבל אי אפשר לו לסלק את הנדיב לב שכבר היה לו וזה כבר חייבה העולה מדין נדיב לב עולות

ולפי"ד אלו הך דבתמורה תוכ"ד אין יכול לחזור שם טעמא אחרינא הוא משום הך דתמורה חל אף בטעות

איברא דזה צ"ע כיון דגמר בלבו למה ליה להוציא בשפתיו אמנם פשוט הוא לפי המבואר בשבועות (כו) דגמר בלבו להוציא בשפתיו אינו חל עד שיוציא בשפתיו והטעם דהנדיב לב הוא רק על הך דיוציא בשפתיו לא אם לא יוציא בשפתיו

אלא דעדין צריך ביאור דברי מבי"ט אם כן למה נקט הרמב"ם אמר הוי ליה למינקט אם חשב בלבו ונראה פשוט דהרמב"ם רצה לתפוס הך דאין ו מועיל חזרה בדבור משו"ה נקט לה כה"ג

אמנם יש לומר עוד כונה אחרת דכיון דעיקר הטעם דתוכ"ד יכול לחזור הוא משום דלא גמר דעתו אם כן כ"ז בשאר דברים שהדבור עושה להקדש אבל כאן שמוציא בשפתיו מה שגמר בלבו אז הגמר בלבו עושה הקדש שהרי גמר בלבו שאם יוציא בשפתיו יהיה הקדש שוב לא מהני חזרה רק תוכ"ד של גמר בלבו וכאן הוא אחר כדי דבור של גמר בלבו שכבר הוציא בשפתיו משו"ה לא מהני שוב חזרה.