חלקו של יוסף (ש"ס) מח

ולכאורה היה נראה להכריח מזה דבאמת בהך דלב"ש אין שאלה בהקדש לאו משום טעם הוא אלא דהרי עיקר מה שאין שאלה בהקדש הוא משום הך דהקדש טעות לב"ש היי הקדש והך דהקדש טעות הוי הקדש לב"ש עיקרו הוא משום הך דינא דגמר תחילת הקדש מסוף הקדש מתמורה דחל בטעות כמו שמבואר בנזיר (לא) אם כן גזיה"כ הוא לב"ש דתמורה והקדש חל בטעות משום הכי הקדש טעות הוי הקדש ולפי"ז היה נראה פשוט לישב הקושיא דלר"א דאית ליה כב"ש דאין שאלה בהקדש אם כן גם בתרומה אין שאלה וכן חלה אם כן איך שייך הואיל ואי בעי מתשיל עליה גבי הך דתרומת חמץ וחלה לפי"ז לק"מ דהרי עיקר יסוד דאין שאלה בהקדש הוא משום זה דאף בטעות חל ובתרומה הרי אין חל בטעות דהא דרשינן ב"מ (כא) אתם גם אתם מה אתם לדעתכם אף שלוחכם לדעתכם אם כן הא מפורש דצריך דעתו גבי תרומה ולא חל בטעות וכיון דלא חל בטעות שוב הרי ודאי לא שייך הך דאין שאלה בתרומה דעיקר הך דאין שאלה נבנה רק ממה שחל בטעות ולפי"ז ברור דלק"מ עיקר הקושיא

ולפי"ד שכתבנו לעיל גדר אחר במה שנבנה הך דחל בטעות עם הך דאין שאלה כבר ישבנו באופן אחר קושיא זו

אבל לעצם ההכרח מהסוגיא אין זה הכרח כלל לסתור יסוד של דברינו דהך דאין שאלה בהקדש הוא משום דלאו דבור הוא דהנה ראיתי להגאון רע"א בגליון הש"ס נזיר (ט ע"ב) שתמה על הך דקאמר וב"ש היא על הך דהרי עלי מנחה מן השעורין וז"ל קשה לי הא טעמא דב"ש דאין שאלה בהקדש וזהו שייך בהריני נזיר דהוא נתפס בקדושה אבל הכא באומר הרי עלי מנחה דלא הקדיש עדיין לא חייל הקדש על שום דבר רק שקבל עליו להביא מנחה והוי רק נדר בעלמא ובפשוטו נראה דבאומר הרי על להביא עולה דמודה ב"ש דיש לו התרה עכ"ל ואמרנו בביאור דברי הגמ' דהנה קיימא לן דש"ד לפי"ז האומר הרי עלי עולה נשתעבדו שוב נכסים להקדש כמפורש קדושין (יג) ועיקר הטעם דאין שאלה בהקדש לב"ש הוא משום דרק על דבור שייך שאלה לא על מה שהחפץ נתפס לפי"ז מבואר דגם כן כיון שנעשה שעבוד נכסים והנכסים נשתעבדו קנין שעבוד אצל הקדש על זה לא שייך שאלה וז"ב לפי"ז אדרבה מסוגיא זו ראיה ליסוד זה שכתבנו דעיקר הטעם דלב"ש אין שאלה בהקדש הוא מפני שאינו דבור לבד רק תפיסה בחפץ

ומש"כ כת"ר שדברי הרשב"א שהביא הש"ך בחו"מ סימן רנה קשה להולמו דמאי שנא בא ליד גזבר מלא בא ליד גזבר הרי באמירה כבר קנה הקדש אם כן כמו דבאמירה מהני שאלה הוא הדין בא ליד גזבר

לענ"ד כונת הש"ך פשוט דהנה יש קנינים בהדיוט וקנינים בהקדש הקנינים בהדיוט הקנינים בהדיוט הם משיכה כסף וכדומה הקנינים בהקדש הם אף על ידי אמירה ונראה דאף קניני הדיוט שייך בהקדש שלא יהא קל הקדש מהדיוט כמבואר בקידושין (כט) אלא דחדית לן רחמנא דאף אמירה לגבוה הוי קנין והטעם פשוט דכיון דהאמירה עושה התפסה בגוף החפץ אם כן בנתפס קדושה שוב שייך ממילא להקדש לפי"ז מבואר פשוט כונת הרשב"א דעיקר מה שהקדש קונה באמירה לגבוה הוא רק משום החידוש דהקדש דאמירה עושה אותו לקדש על זו האמירה מהני שאלה דעל אמירה מהני שאלה אבל מסר ליד גזבר הרי הגזבר קונה עבור הקדש מטעם יד וכדומה בקניני הדיוט ע"ז לא מהני שאלה והא לא תיקשה לאחר שהקדיש וכבר שייך היא להקדש איך שייך קנין יד וכדומה דזה אא הוא דכיון דקנין דאמירה מהני שאלה אם כן תו יש מקום לחול קנין יד שיהיה קנין שלא מדין הקדש הוא אלא מדין כל קניני התורה שלא יועיל שאלה והבן

ולפי"ז נלע"ד לישב הך דב"ב (קע) וערכין (כג) דאמר רב הונא דשכ"מ שהקדיש כל נכסיו מנה לפלוני בידי נאמן חזקה אין אדם עושה קנוניא על הקדש והקשו הראשונים כמה קושיות א' כיון דשכ"מ חוזר אף בהקדש אם כן למה לנו לטעם דאין אדם עושה קנוניא על הקדש תיפו"ל שהרי בידו לחזור ב' הקשו הרי ישנו בשאלה ויכול לשאל עליו אם כן ל"ל טעם דאין אדם עושה קנוניא על הקדש תיפו"ל דבידו לשאל ויהיה נאמן מטעם זה