חלקו של יוסף (ש"ס) מז

דלא מדברי סופרים אתי עלה דעכו"ם העושה תמורה בקרבן ישראל אלא כמו שמשמע פשט לשון רמב"ם דמן התורה קאמר לה וכן מצאתי להמבי"ט בקרית ספר שדעתו דהרמב"ם מה"ת קאמר לה וביאור הסוגיא לפי"ד הרמב"ם יבואר בס"ד בדברינו ונדקדק לפי"ז בלשון הרמב"ם דנקיט בהקדיש עכו"ם שיתכפר ישראל אם עושה תמורה העכו"ם דצריך להבין למה ליה למבעיא כה"ג הו"ל למבעיא בהקדיש ישראל אם עכו"ם יכול לעשות תמורה או לא אם הפירוש רק קרבן עכו"ם אין בו תמורה או דאף עכו"ם א"י לעשות תמורה אף בקרבן שנעשה בו תמורה

ונלע"ד בשיטת הרמב"ם דזה פשוט דקרבן של גוי אין יכולים לעשות בו תמורה והטעם דקרבן של גוי אינו קרבן שלו שיהיה יכול לעשות בו תמורה דאין ריצוי לעכו"ם ואין לו שום דינים לפי"ז בקרבן של גוי אף ישראל אין יכול לעשות תמורה רק זה הוא דמבעיא ליה אם רק החסרון הוא בהקרבן אבל עכו"ם מצד עצמו יכול הוא לעשות תמורה או דאף עכו"ם כיון דלאו בר עונשין הוא אינו יכול לעשות תמורה גם מצדו לבד מצד הקרבן ונקיט בגמ' מתחילה הבעיא כה"ג סתמא והוי ס"ד דנקיט לה בהך דהקדיש עכו"ם וזה הוי ס"ד דכיון דלאו בר עונשין הוא אין יכול להקדיש על עשיית תמורה ומסקנת הגמ' הוא דלאו מצד בר עונשין הוא אלא בהקדיש עכו"ם להתכפר ישראל והיינו דהשאלה אלה הוא כן דודאי בקרבן עכו"ם אין עושין תמורה מפני חסרון בהקרבן ובקרבן ישראל אין יכול לעשות תמורה דא"א לעשות רק מדין של כל הרוצה להמיר וזהו שליחות כמש"כ תוס' ד"ה קתני ואין שליחות לגוי אלא השאלה היא בהקדיש עכו"ם ומתכפר ישראל דשם שייך ריצוי ובעל הקרבן והקרבן הוא של העכו"ם מדין מקדיש עבור ישראל שיש לו אלו הזכותים של מקדיש ששייך לו דין מקדיש דכיון שהוא עבור ישראל אם כן הרי עצם הקרבן שייך בו תמורה וכל הרוצה להמיר כאן אין צריכים לבוא לדין שליחות שכאן כיון שהוא מקדיש יכול לעשות שוב תמורה מדין מקדיש רק הם לא יעכבו על ידו דין של מתכפר ויאמרו כל הרוצה שאז אין מחליש כח המקדיש ואבעיא אם בעינן דתיקו בזה הרשות של העושה תמורה אבל כאן המקדיש אין לו זכות תמורה בכל קרבן רק מתכפר הוא יש לו זכות תמורה וצריך לשליחות ואי אפשר או דכאן כיון שעצם הקרבן הוא בר תמורה שוב אף מקדיש עכו"ם יש לו זכות תמורה לכך רק בהקדיש עכו"ם להתכפר ישראל הוא דמבעי ליה אם עכו"ם עושה תמורה

ולפי"ז שוב הדרא לכללא דלהרמב"ם לא עבירת הלאו הוא שעושה תמורה רק הך דהתורה אמרה שחל החילול

והך דקאמר בגמרא דקטן השאלה משום אתי לכלל עונשין סובר הרמב"ם דשם הוי פירושו באופן אחר דתמורה אין לעשות רק מי שהוא בגדרי התמורה דתמורה אינו ככל הקדש שהרי לוקין א"כ רק משום הך דין דתמורה הוא חידוש אחר ואפשר שאינו בקטן או דאינו כן אלא כיון דאתי לכלל עונשין שוב הוא אף בגדר הקדש זה וס"ל להרמב"ם דבזה נחלקו הסוגיות דהסוגיא דקאמר דמימר יכול לחזור הוא משום דסובר דהתמורה הוא מהלאו והסוגיא דקאמר דאין יכול לחזור הוא משום דאין התמורה מהלאו

ג'

הנה ביארנו טעמא דב"ש דאין שאלה בהקדש הוא משום דלא הוי לא יחל דברו ועיין תוס' נזיר (ט) ד"ה אין שאלה דלהכי חוזר ואומר ב"ש כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה כדי שיחול נזירות שעה אחת ואז אין תו שאלה בהקדש עכ"ד ולפימש"ב מבואר הטעם פשוט דהרי עיקר הטעם דאין שאלה בהקדש הוא משום הך דלאו דבורו הוא אלא החפץ נתפס אם כן אם לא חל נזירות רגע אחד הרי לא נתפס החפץ ושפיר יש שאלה בהקדש אף לב"ש

אמנם בעיקר הבנתנו בזה לכאורה הגמרא דנזיר סותר את כל יסודנו דשם (ט ע"ב) קאמר תנן התם האומר הרי עלי מנחה להביא מן השעורים יביא מן החטים קמח יביא סולת כו' מאן תנא דכי אמר הרי עלי מנחה מן השעורים מביא מן החטים אמר חזקיה במחלוקת שנויה וב"ש היא לאו אמרי ב"ש כי אמר מן הגרוגרות ומן הדבילה הוי נזיר ה"נ כי אמר מן השעורים מביא מן החטים עכ"ל הגמרא. והרי כאן אין החפץ נתפס כלל בקדושה שאמר הרי עלי אעפי"כ סברי ב"ש דכי אמר הרי עלי מנחה הוי כמו הריני נזיר ואין שאלה בהקדש.