חלקו של יוסף (ש"ס) מו

תמורה כלל לא בשלו ולא בשל ישראל אבל ישראל שהמיר בקרבן שהקדיש נכרי להתכפר בו ישראל זהו ספק עכ"ל עיין כס"מ שכתב ודבריו מבוארים בריש תמורה ואינם סותרים דברי רבינו דאיכא למימר התם מדאורייתא אבל מד"ס נכרי מימר עכ"ל עיין לחם משנה שכתב שאינו מבואר בגמ' כהראב"ד ונלע"ד דדברי מרן הכס"מ ברורים ופלא על הלחם משנה בזה וז"ל הגמ' דתמורה (ב) עכו"ם מהו שימיר מי אמרת מדאקדושי מקדיש דתניא איש איש מה ת"ל איש איש לרבות את העכו"ם שנודרים נדרים ונדבות כישראל אמורי נמי ממיר או דלמא כיון דלא אתי לכלל עונשין כי עביד תמורה לא קדשה אמר רבא ת"ש דתניא קדשי עכו"ם כו' ואין עושין תמורה כו' קתני מיהא אין עושין תמורה ורמי בר חמא בהקדיש עכו"ם להתכפר עכו"ם לא קמיבעיא ליה כי קאמיבעיא בהקדיש עכו"ם ומתכפר ישראל בתר מקדיש אזלינן או בתר מתכפר אזלינן תיפשוט ליה מר"א א"ר יוחנן דאר"א אר"י המקדיש מוסיף חומש ומתכפר עושה תמורה כו' א"ל התם דקאתי מכח ישראל משו"ה אזלינן בתר מתכפר והוי ליה תחילתו וכופו ביד ישראל אבל הכא הכי קא מבעיא ליה מי בעינן מתחילה ועד סוף דתיקו ברשות מאן דעביד תמורה תיקו עכ"ל הגמרא ומעתה בשלמא אי נימא כהראב"ד דעכו"ם אינו עושה תמורה שפיר שאלת הגמרא אם בעינן מתחילה ועד סוף דתיקו ברשות מאן דעביד תמורה אבל הקדיש עכו"ם להתכפר ישראל בשעת ההקדש לא קאי ברשות מאן דעביד תמורה דעכו"ם אינו עושה תמורה אבל אי נימא כשיטת הרמב"ם דהשאלה הוא רק בהך דהקדיש עכו"ם שיתכפר ישראל אם העכו"ם עושה תמורה אם כן מה זו שאלה אם צריכה שתיקום ברשות מאן דעביד תמורה הרי אם עכו"ם עושה תמורה כה"ג קאי ברשות מאן דעביד תמורה וזהו שכתב הכס"מ דבגמרא מבואר כשיטת הראב"ד דזה אין שאלה דודאי עכו"ם אין עושה תמורה רק השאלה היא אם ישראל עושה תמורה בקרבן זה דקאי בזה הרשות של הגוי שאינו עושה תמורה וז"ב בכונת הכסף משנה במש"כ דבגמ' מבואר כהראב"ד

ונראה לפי שיטת הראב"ד לבאר שאלת הגמ' אם צריך שיהיה ברשות מה דעביד תמורה מתחילה ועד סוף היינו משום דקיי"ל שאם יש מקדיש ומתכפר המתכפר עושה תמורה אבל אם יש רק מקדיש אז מקדיש עושה תמורה כמבואר בתמורה (ז) תוס' ד"ה שאין לפי זה עיקר הטעם דמקדיש ומתכפר המתכפר עושה תמורה הוא משום שהמקדיש עשה זה למתכפר ונתן לו את זכות התמורה ולכך קא מבעי ליה דכאן כיון דהמתכפר בא מכח מקדיש עכו"ם דלא הוי בר תמורה ומכחו אין יכול להשיג זכות התמורה שוב הרי לא שייך תמורה אף בהמתכפר או דמתכפר יש לו גם כן דין תמורה בלא מכח המקדיש משום הכי כאן אף דמקדיש עכו"ם מ"מ הרי זה המתכפר ישראל ועושה תמורה

ולפי שיטת הכס"מ בדעת הרמב"ם דמדרבנן קא מבעי ליה נראה לבאר דהנה המדקדק בלשון הרמב"ם יראה דרק נכרי שהמיר עושה תמורה אבל בקדשי עכו"ם אין עושין תמורה אף מדרבנן ולפי"ז הך דנכרי שהמיר מיירי בהמיר בקרבן של ישראל ואמר בעל הבית כל הרוצה להמיר יבוא וימיר והנה לפי שיטה זו מה דלכתחילה הוי קא מבעיא ליה אם עכו"ם עושה תמורה זה נפשט ליה שאין עושה תמורה ומשום דכיון דלא אתי לכלל עונשין אם כן אינו בלאו אם כן לא עביד תמורה רק הבעיא הוא באופן אחר אם מדרבנן עושה הוא תמורה בהקדיש עכו"ם להתכפר ישראל אם כיון דמתכפר ישראל שוב נחשב שעושה תמורה בקרבן ישראל וגזרי בה רבנן תמורה או דכאן לא נחשב כן דכיון שהעכו"ם הרי הוא מקדיש ומקדיש בעצם הא עושה תמורה רק מתכפר מעכב אם כן כאן דמתכפר נתן רשות שוב המקדיש עושה תמורה מצד דין מקדיש שאז אין מתכפר מחליש כח מקדיש ומצד מקדיש הרי הוא עכו"ם ועכו"ם אין עושה תמורה בקרבן שלו ובעינן לענין תמורה שיעשה בקרבן ישראל מתחילה ועד סוף זהו פירוש הגמ' לפי הכס"מ ולפי"ד הכס"מ אף לפי שיטת הרמב"ם אין גוי עושה תמורה בקרבן שלו או בקרבן ישראל מן התורה משום הך דלא אתי לכלל עונשין אם כן אינו עובר על לאו דלא יחליפנו ולא ימיר ותמורה היא רק תוצאה מן הלאו של לא יחליפנו ולא ימיר לפי זה עולה דהרמב"ם גם כן סובר דתמורה בא רק משום הלאו של לא ימיר ולא כמש"ב דהרמב"ם להלכה סובר דתמורה אינו נובע מהלאו של לא יחליפנו

אבל לענ"ד נראה שיטה אחרת בדברי הרמב"ם