חלקו של יוסף (ש"ס) מה

לכן נראה דסובר הרמב"ם אדרבה דחלוק תמורה מהקדש דהקדש דבורו הוא שעושה חלות אם כן אין חזרה בהקדש אבל תמורה הרי הוא עושה זה בגדר חילול והתורה חידשה שעל ידי מה שעבר על הלאו דלא יחליפנו קנסה תורה אותו ועשתה תמורה ולפי"ז אילו לא היה עובר על הלאו ואף הך דשגגת לאו לא היה אז לא היה חל התמורה ואינו דומה לשוגג דפסק הרמב"ם פ"א מה' תמורה דאף שאין לוקה חל תמורה משום דשם הרי שוגג מיהו הוי בלאו ולפי"ז הכי פריך בגמ' כיון דתוכ"ד הוא חוזר מזה שאמר הך דתמורת עולה אם כן על הך דתמורת עולה לא עבר על לאו שוב לא יחול התמורה ולכך אף שפסקו תוס' דאין חזרה בהקדש במנחות (פא) מ"מ פסקו שיש חזרה בתמורה דשם ההקדש הוא רק משום הך דין עבירת הלאו וחילולו אין מועיל רק משום עבירת הלאו אמרה שיחול החילול ויהיה גם הוא קדש וזהו פירוש הגמרא דתמורה דקא מבעיא ליה קטן מהו שימיר כיון דלאו בר עונשין הוא אין מימר או דלמא כיון דאתי לכלל עונשין מימר ותמה בשמ"ק דלמא לענין הקדש לא תליא כלל בעונשין ואף שאינו בעונשין יכול להקדיש בהגיע לעונת נדרים וכאן מבעיא ליה אמנם פירוש דברי הגמרא פשוט דכאן הך והיה הוא ותמורתו קדש הוא משום הך דעבירת הלאו ולכך מבעי ליה בקטן דלא שייך ביה עבירת הלאו שלא ימיר או דכיון דאתי לבר עונשין נקרא שעובר על לאו אלא שאין להעניש והוי כשארי פטורי דשוגג ואנוס דאומר מותר שעשה תמורה כיון שעבר על לאו רק פטור מהעונש וז"ב בכונת הגמ' אם כן אין שום קושיא מהך דב"ק (עג) על מה שפסקו הרמב"ם ותוס' דבהקדש אף תוכ"ד אין יכולים לחזור דשאני הקדש בתמורה. אבל דברי הרמב"ם דהלכות תמורה קשה מאד שפסק שאף בתמורה אין יכול לחזור תוך כדי דבור ושם הרי מוכרח מב"ק (עג) דיכול לחזור אם כן שם למה פסק הרמב"ם שאין יכולים לחזור תוכ"ד וכדגרס הרמב"ם בפירוש המשנה דאף מימר תוכ"ד אין יכול לחזור. והנתיבות בסימן רנה כתב ולפענ"ד דנהי דמרבינן בתמורה (יז) דתמורה בטעות הוי תמורה היינו לעקור שם תמורה לגמרי שיהיה חולין וזה דרשינן מיהיה לרבות שוגג כמזיד דשוגג הוי תמורה ובזה באמת לא מהני תוך כדי דבור להוציא לחולין אבל אם תוך כדי דבור החליף מעולה לשלמים ושישאר שם תמורה כגון שאמר הר"ז תמורת עולה ותכ"ד אמר שלמים בזה מהני תכ"ד עכ"ל ובמחכ"ת אשתמיט שם להנתיבות דברי הרמב"ם דפ"ב מתמורה ה"ד שכתב מפורש גבי תמורה דאם אמר תמורת עולה וחזר ואמר תכ"ד תמורת שלמים לא מהני חזרה תוכ"ד ודלא כה תיבות. אמנם לישוב דברי הרמב"ם דהלכות תמורה נראה דסובר הרמב"ם דודאי הך דהקדש לא מהני בה חזרה תכ"ד והך דתמורה לא מהני בה חזרה תכ"ד אין ענינם שוה דטעם דלא מהני בהקדש הוא משום הך דאין חזרה מחלות וטעם דלא מהני בתמורה הוא דכיון דתמורה חל בטעות אם כן מה יועיל חזרה ולא גמר דעתו סו"ס הרי אף בלא גמר דעת חל תמורה:

אמנם הסוגיא דקאמר דאף בתמורה תוכ"ד יכול לחזור קאי פשוט משום הך סברא של דחלות תמורה היא רק משום הלאו וכיון שעל הלאו חזר ונעשה לאו אחר אם כן לא שייך חלות תמורה ע"ז הלאו אבל הרמב"ם פסק דאין התמורה תלוי כלל בהלאו שהרי אף עכו"ם כתב הרמב"ם בה' שם דיש אבעיא אם עושה תמורה אם כן רק החזרה על הך דין של תמורה משום דחוזר מדבורו וזה אינו יכול משו"ה פסק הרמב"ם דתוכ"ד לא הוי כדבור בתמורה. ולפי"ז ארוח לן לישב מה שקשה על הר"ן שפירש בנדרים (פז) דטעם תוכ"ד כדבור משום דדעתו לחזור ואיך שייך בתמורה הרי אף בטעות חל ואף אם אין דעתו כן אבל להאמור מבואר פשוט דחזרתו הוא מעבירת הלאו שוב בטל התמורה והבן ב. וראיתי לבאר קצת אגב אורחא דברי הרמב"ם בהלכות תמורה פ"א כתב הרמב"ם פ"א מהלכות תמורה ה"ו אין קדשי נכרים עושים תמורה מן התורה אבל מדברי סופרים שהנכרי שהמיר הרי זה תמורה הקדיש הנכרי בהמה שיתכפר בה ישראל והמיר בה הנכרי הרי זו ספק תמורה עכ"ל כתב הראב"ד א"א שבוש יש כאן שהנכרי אינו עושה