חלקו של יוסף (ש"ס) מד

וראיתי בספר אחד שרוצה לחדש דאף לב"ש דאין שאלה בהקדש ואין שאלה בנזירות מ"מ נזיר שנטמא יש בו שאלה עפ"י דברי הרמב"ם דמשנטמא הרי פקע בנזירותו הקדושה ועל מה שאין קדושה הרי יש שאלה וכמש"כ תוס' דעיקר טעם דאין שאלה בנזירות הוא מפני הקדושה ולכך שטפוהו לר"א בנטמא הוי ליה לר"א לומר דפותחין בנולד עכ"ד ולענ"ד אינו דפשוט דאף שבנטמא פקע זו הקדושה אבל הרי לא פקע רק מכאן ולהבא לא למפרע וכן יש בו אף עתה הקדש בנזירותו לענין שכשיטהר חייב להיות קדוש אם כן לא שייך שאלה לא על לעקור למפרע הקדושה ולא על מכאן ולהבא רק על זה החלק של נזירות בלא קדושה היה מהני שאלה אבל ב"ש הרי סברי דעל זה החלק לא מהני שאלה כמו שמוכרח דהך דאין שאלה בכל נזירות ע"ז החלק נזירות אשר הוא בלא קדושה והבן

ודע דאף דתמורה חל אפילו בטעות ואף אם מתכוין לומר עולה ואומר שלמים כמו שמפורש בתמורה (יז) מ"מ הדין דאם אמר תמורת עולה ותמורת שלמים אם לכך נתכוין דבריו קיימים אף שהרי כיון שאמר תמורת עולה מה לנו שנתכוין גם לשלמים הא לא גרע מנתכוין לשלמים ואמר עולה דגם כן חל תמורה אם כן מה לנו נתכוין תחילה לכך נלע"ד בזה משום דיש ב' ענינים הא' תוכ"ד והוא חזרה שם לא מהני תוכ"ד בתמורה כיון דאף בטעות חל הב' אמר שני דברים בזה אחר זה שם תוכ"ד כדבור לא משום חזרה רק משום דא"א לומר ב' דברים כאחד ולא כלה עדיין דבורו ולזה אף דתוכ"ד לא מהני היכא דאף בטעות חל וכגון גבי הך דתמורה מ"מ היכא דלא כלתה הדבור נחשב דבור אחד ושפיר שייך תוכ"ד לענין שחלים שניהם וכמו שפסק הרמב"ם פ"ב מה' תמורה ה"ד תמורת עולה ותמורת שלמים אם שלכך נתכוין תחילה אז דבריו קיימים אע"פ שפסק פ"א דמתכוין לתמורת עולה ואמר תמורת שלמים חל שלמים כמש"ב דשם היה דבור בטעות וחל אבל כאן עדיין לא כלתה דבורו ונקרא שאמר תמורת עולה ותמורת שלמים בבת אחת דהדין הוא שדבריו קיימים

ומה שפסק הרמב"ם דבהקדש אף תוכ"ד אין יכול לחזור בו הנה כבר הביא הש"ך בסימן רנה דברי פירוש המשנה להרמב"ם דתמורה פרק כיצד מערימין דגריס הרמב"ם כן בגמ' דתוכ"ד כדבור דמי חוץ ממקדיש ומימר והנה הרמב"ם פט"ו ממעשה הקרבנות כשכתב דין זה הוסיף מילים שאין חזרה בהקדש ואפילו בתוך כדי דבור עכ"ל ונלע"ד בהבנת דברי הרמב"ם דהנה תוך כדי דבור רק חזרה הוא אם כן בשלמא דבר שאין חלות על חפץ רק הדבור נתפס כגון אמר הרי עלי שאז דין הוא שחייב לקיים דברו על הדבור יש דין חזרה אבל אם נתפס כבר זה ההקדש אם כן מ"ל שחזר מדבורו אבל ההקדש כבר חל ואין חזרה בהקדש ולכך אין תוכ"ד בהקדש וכן מימר שחל על התמורה קדושה לא שייך חזרה על זו הקדושה וזה מבואר למדקדק בלשון הרמב"ם ומבואר דלא דמי לקנין דמבואר בחו"מ סימן קצה דמועיל חזרה אף שגוף החפץ נתפס משום דשם לא על הקנין הוא החזרה רק על הדבור כמש"ב גם הקצות סי' רנה ולא הדבור גרם הקנין רק הקנין נעשה על ידי סודר אחר אמירה ובחוזר מזו האמירה אין אמירה ובטל הקנין משא"כ כאן האמירה עשה הקדש ועם האמירה נעשה הקדש אם כן מה לנו שחוזר מהאמירה סו"ס בעת האמירה כבר נעשה הקדש והחזרה הוא רק ענין שלאחר אמירה חזר מאמירתו לא שנתבטל האמירה כלא היה

והנה הש"ך בסימן רנה הרעיש על דברי הרמב"ם שכתב דאין חזרה בהקדש תוכ"ד משום הך סברא הרי מפורש ב"ק (עג) דאם אמר הרי זה תמורת עולה ואח"כ אמר הרי זה תמורת שלמים אם תוכ"ד כדבור דמי יכול לחזור

והנה לפי ביאורינו דמשום הך דאין חזרה בהקדש אתי עלה נראה שוב לחלק פשוט דודאי בהך דהקדש כיון שנעשה הקדש אין מועיל חזרה אבל כל זה לעצם ההקדש אבל לענין אם יהיה עולה או שלמים שזה אינו שוב נפק"מ להקדש דבין עולה בין שלמים עתה תרוייהו שייכי להקדש ומה"ט יש בידו רשות לשנות מקדש לקדש והוא בעלים על זה כמו שמבואר במעילה (יט) אלא דחידשה תורה בזה מעילה אם כן זה רק דין של דבור ולא של חלות של שם הקדש על זה ודאי יכול לחזור תוך כדי דבור אף בהקדש ורק על עצם הקדשו הוא דאינו יכול לחזור אבל באמת זה אינו דמפורש ברמב"ם פט"ו ממעשה הקרבנות דאף כה"ג לא מהני חזרה בהקדש ואם כן בע"כ דגם זה שנעשה שלמים או עולה נקרא חלות בגוף הדבר.