חלקו של יוסף (ש"ס) מג

דאתי לאתשולי עלה למה לא יצטרך היתר חכם כמו גבי נדר שיש לו פתח ובא להשאל עליו

והנלע"ד עפ"י יסוד הדין דצריך התרת חכם הוא משום הך דלא יחל דברו אבל אחרים מוחלין לו אם כן כ"ז הוא אם בהדבור של הנדר לא נכלל הך דפתח אז הוא דצריך להא דאחרים מוחלין לו אבל אם בזה הדבור של הנדר נכלל הך דהשאלה והפתח בגוף הנדר כגון הך דהריני נזיר מגרוגרת שבגוף הנדר מונח השאלה והפתח לא צריך כלל היתר חכם ויכול למחול לעצמו

והנה בהך דהקדש טעות גם כן נדר ופתחו עמו שגוף הדבור אינו שוה לנדר כגון אמר שור זה שחור ויצא לבן שבמחשבתו היה לבן ואינו כדבריו אם כן אין צריך היתר חכם שאינו כדברו ולמה חל הנדר בע"כ משום הך דאין שאלה בהקדש והיינו משום דלא יחל דברו לא קאי רק על הדבור אם כן אם אינו על הדבור לא קאי לא יחל כיון שמונה בגוף החפץ הקדושה לזה תליא הך דהקדש טעות בהך דאין שאלה בהקדש

ולפי"ז מבואר ישוב קושית הראשונים דמה תלוי הך דאין שאלה בהקדש עם הך דהקדש טעות הרי הך דאין שאלה בהקדש הוא שחל הדבור ולא אזלינן בתר דעתיה וכאן בהקדש טעות אדרבה לא חל הדבור שאמר שחור רק אמדינן דעתיה שאף ללבן כיון ולפי האמור פשוט דרק זה היסוד אנו למידים דלא אזלינן אחר הדבור רק אחרי מה שהוא חושב משום דהחפץ נתפס ע"י רצונו ולא ע"י הדבור ולא קאי עלה לא יחל דברו ועיקר דבור ההקדש הוא רק שמגלה רצונו והבן ועיין חידושי רמב"ן לב"ב (קכ) שם מה שהביא דברי רבינו תם

אמנם גבי תמורה שם הרי אין ענין התמורה משום חפצו ורצונו שהרי גם בטעות כזה שלא רצה לעשות תמורה הל אם כן שם ודאי רק דין דבור הוא ומה דלא מהני שאלה הוא רק כמש"ב דתמורה הוא בגדר חילול משו"ה חל ולא שייך שאלה על חילול ולכך לא מהני שאלה בתמורה

ומה דאם חל בטעות הדין הוא שאף תוכ"ד אין יכול לחזור נלע"ד פשוט דהוא משום דעיקר יסוד דתוכ"ד יכול לחזור הוא רק מפני שגמירות הדעת על זה הדבר נעשה תוכ"ד וגמירת הדעת הוא שמקיים את הדבר אם כן בהך דינא של חלות שחל אף בטעות שם הא אין צריך כלל גמירות דעת לכך אף שתוכ"ד חזר וגלי דעתיה שאמר בלא גמירות דעת מ"מ אין חל החזרה דכבר אף בטעות חל הדבר שעשה

וראיתי בספר טורי אבן לחגיגה (דף י) שהקשה בהך דנזיר (לב) דקאמר שם שטפוהו רבנן לר"א ואוקמוהו בשיטתייהו דתנן פותחין בנולד דברי ר"א וחכמים אוסרין ומדל"פ ר"א גבי מי שלא נדר עד שחרב הבית לומר דאינו נזיר ש"מ דהדר ר"א וסובר דאין פותחין בנולד וע"ז הקשה מאי ראיה הא ר"א סבר כב"ש דאין שאלה בהקדש וכמפורש בערכין (כג) ומבואר בנזיר (ס) דמאן דסובר אין שאלה בהקדש ה"ה גבי נזירות אם כן לכך לר"א לשיטתו אין שאלה משום דאין שאלה בהקדש ותירץ דממה דקאמר ר"א בחגיגה דיש לה ע"מ שיסמוכו שנאמר כי יפלא כי יפלא אחד לאיסור ואחד להיתר וכתב גבי נזירות וערכין אם כן מוכח דיש שאלה גבי נזירות לר"א דבערכין הא אין שאלה בהקדש עכ"ד והנה אם כי דבריו הם מתוקים אבל סו"ס קשה להבין הרי בגמ' תלו לה בהדדי ואמרי דמאן דסבר אין שאלה בהקדש הוא הזיין אין שאלה בגזירות ולמה סובר ר"א דאף דאין שאלה בהקדש מ"מ יש שאלה בנזירות ונלע"ד פשוט דסברת ר"א הוא לחלק נזירות מהקדש דהנה בנזיר יש דין קדושה עליו שיש קדש יהיה גדל פרע אבל לבד דין הקדושה גם דין נדר יש עליו וכדמוכח מדברי הרמב"ם עצמו דפ"ז מנזירות הט"ז שכתב דבנזיר שנטמא אין כאן קדושה אעפי"כ יש דין נזירות ולאו תגלחת אלא דעשה מצורע דוחה אם כן מוכרח דיש לבד הקדש גם הך דעצם קבלת נזירותו ולכך סובר הוא דכיון דעל זה הדין של קבלת הנדר מהני שאלה כדין כל נדר שוב פקע גם הקדושה משום דאינו נזיר עד שיהיה נזיר מכולו ולכך אף דלא מהני שאלה בהקדש מהני שאלה בנזירות לר"א

וסברת ב"ש הוא להיפך דכיון דעיקר נזירות היא קדושה ועל הקדושה לא מהני שאלה שוב לא מהני שאלה כלל דענין השאלה הוא שיבטל את עצם זה הנזירות וכאילו לא נזר וזה אי אפשר משום הקדושה שיש בו ולכך סובר ב"ש דכשם שאין שאלה בהקדש כך אין שאלה בנזירות.