חלקו של יוסף (ש"ס) מב

דקדוש יהיה שנתחלל על ידי הטומאה אם כן ענין הנזירות היא קדושה בגוף הגברא על זה לא מצינו דאחרים מוחלין לו

ולפי זה מבואר היטב דאף דר"א סובר דאין שאלה בהקדש מ"מ סובר דבחלה יש בו שאלה והיינו דעיקר יסוד מה שאין שאלה בהקדש הוא משום הך סברא דהקדש הוא בגוף החפץ אבל תרומה אטו הדבור גרם חלות בגוף החפץ הרי תרומה לא הוי דבר הנדור וביאור התס' נדרים יב) בטעמו משום דאטו על ידי נדר נאסר התרומה לזרים רק משום טבל שמעורב בטבל תרומה אם כן רק דבורו עשה מברר לא שעשה פעולה בגוף החפץ לזה שפיר נקרא שפיו עשה מברר ולא עשה התפסה בחפץ ע"ז. ודאי אף שאין שאלה בהקדש יש שאלה בתרומה לזה אף דרבי אליעזר סבר דאין שאלה בהקדש מ"מ סובר שיש שאלה בתרומה

והנה הרמב"ם כתב פ"ד מהלכות תמורה נדרים שאין נשאלין על התמורה והכס"מ העיר דכיון דחל אף בטעות לא מהני שאלה וכ"כ תוס' בנזיר (ט) דכיון דחל אף בטעות לא מהני לה שאלה ולא אבין אטו שאלה היא טעות הרי צריך התרת חכם אם כן גדר התורה הוא דהתרת חכם מתיר את הנדר ולא אתי כלל עלה מדין טעות ומה שייך זה לזה ועיין מ"ל שהעיר מקור דברי הרמב"ם מהירושלמי דפ"ה דנזיר אבל לענ"ד פשוט דהיינו טעמא דאין נשאלין על התמורה דאין נשאלין רק על דבר שנעשה הקדש מחמת חלות פיו אבל הך דתמורה הרי עצם דין התמורה הוא חילול זו תחת זו ועיקר קדושתה נובעה מפני שנתחללה על הראשונה אלא דגזרה תורה שאף הראשונה תהיה קדוש אבל התמורה קדוש מגדר חילול וכמוש"ב במקו"א זה משום פירכת הש"ס בתמורה (ט) דאם בשל אחרים אין אדם מתפיס דבר שאינו שלו וקשה מה זה שייכות הרי אדם יכול לאסור חפצו כחפץ חבירו אם כן למה לא יתפיס בקרבן חבירו את בהמתו לתמורה בע"כ משום דגדר חילול הוא ואינו בעלים לחלל שלו על של חבירו ועיין תוספתא דתמורה דשם מוכח כן אם כן שוב מבואר פשוט דהיינו טעמא דאין נשאלין על התמורה דלא קדושת פיו הוא רק הוא קדושת חילול ומה שייך שאלה על מה שחילל הקדש

איברא דנראה לכאורה דדברי תוס' מוכרחים דממה שחל הקדש בטעות נבנה הך דין דאין שאלה בהקדש שהרי מפורש בסוגיא דב"ב (דף כ) דב"ש לטעמייהו דאין שאלה בהקדש דתנן ב"ש אומרים הקדש טעות הוי הקדש אם כן מוכרח דהך דטעות ושאלה בחדא מחתא ניו וכ"כ הרשב"ם שם וכ"כ המאירי בנזיר (דף ט) אמנם לענ'"ד מסוגיא זו אין הכרח כלל דהנה מבואר בסוגיא דנזיר (דף ט) גבי הך דנודר בנזירות מן הגרוגרות ומן הדבילה בש"א נזיר ובה"א אינו נזיר ב"ש סברי לה כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבדיו לבטלה וב"ה סברי לה כר"י דאמר בגמר דבריו אדם נתפס והא נדר ופתחו עמו הוא וב"ש נמי נדר ופתחו עמו הוא אלא ב"ש סברי לה כר"מ דאמר אין אדם מוציא דבריו לבטלה וכיון דאמר הריני נזיר הוי ליה נזיר כי קאמר מן הגרוגרות ומן הדבילה לאיתשולי הוא דקאתי וב"ש לטעמייהו דאמרי אין שאלה בהקדש וב"ה סברי כר"ש דתנן ור"ש פוטר שלא התנדב כדרך המתנדבים עכ"ל הגמרא והנה מיסוד דברי הגמרא מוכרח שני דינים הא' דנדר ופתחו עמו אין צריך שאלה לחכם והתרה דאי לאו הכי מאי מועיל לבית הילל מה דהוי נדר ופתחו עמו סו"ס הוא ככל נזירות שאם שואל לחכם הרי הוא מותר ואם אין שואל הוא נזיר ולמה קאמרי ב"ה דאינו נזיר בע"כ דנדר ופתחו עמו אין צריך שאלה לחכם והתרה כלל אלא אין חל הנדר הב' מוכרח דאם בעת חלות דבור נדרו הוא בא להשאל אז גם כן אין צריך היתר חכם ולא שאלה דהרי קאמר דטעמא דב"ש שהוא נזיר משום דאתי לאתשולי עלה וב"ש לטעמייהו דאין שאלה בהקדש מבואר דאם יש שאלה גבי הקדש היו מודים ב"ש לב"ה דאינו נזיר כלל ולמה הרי הוא בא להיות שואל על נדרו ישאל ואח"כ יותר בע"כ דזה שבא להשאל עם חלות דבורו אין צריך כלל להיתר חכם משו"ה אם יש שאלה בהקדש כאן אינו נזיר כלל ואין צריך היתר חכם ושני אלו הדינים מוכרחים וכן תפסו תוס' שכתבו וא"ת למה וצרך לומר ב"ה סבר כר"ש הוי ליה למימר דב"ה טעמייהו דיש שאלה בהקדש מבואר דאם יש שאלה בהקדש אינו נזיר כלל ואין צריך התרת חכם ועיי"ש בתוס' שאף בתירוצם תפסו כן אבל סו"ס הדבר צריך הבנה דבין הך דנדר ופתחו עמו בין הך