חלקו של יוסף (ש"ס) מ

טומאה חמורה משום הכי הדין הוא בזה שמצטרפין לטומאה קלה ואי משום דלטומאה המורה הרי יצטרך קירוב ולא מהני חיבור המשקין שהרי משקין אין להם טומאה חמורה הרי מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי אם כן נקרא סופו ליטמא טומאה חמורה לכך הוי חיבור לטומאה קלה ולכך רק אוכלין ומשקין מטמא ואדם וכלים לא מטמא כדין כל סופו לטמא טומאה חמורה שאין נותן רק טומאה כמו אוכל שנגע בשרץ שרק אוכלין ומשקין הוא מטמא ואדם וכלים לא מטמא וז"ב לענ"ד

לפי"ז מבואר היטב מה דשם בחיבורי אוכלין שהוא חיבור לטומאה קלה ולא לחמורה פירשו הראשונים דמיירי בכזית כמו כל סופו לטמא טומאה חמורה דמטמא בכזית לר"מ והא דשאלו כאן אם מונין ראשון ושני היינו גם כן כיון דכאן באמת הרי מטמא אדם במגע על ידי מה שיקרבם מונין ראשון ושני או דכיון דלפי מה שהוא עתה אין מטמא אדם אין מונין ראשון ושני וע"ז פשיט ליה כל היכא דמטמא אדם מונין בו ראשון ושני אין מטמא אדם אין מונין ראשון ושני אף שסופו ליטמא אדם כיון שעתה אין מטמא אדם אין מונין בו ראשון ושני ולפי"ז כל השאלה הוא בכזית לר"מ שיש לו דין טומאה עצמית וכמש"כ (בסימן) גבי הך דנבילת עוף טהור

ולפי"ז הראב"ד שהשיג על הך דחיבורי אוכלין וסובר דאין מונין בו ראשון ושני צריך ביאור הרי כיון דרק משום סופו לטמא טומאה חמורה אתו עלה אם כן לדידן אינו מטמא רק כביצה כיון דנבילת עוף טהור לדידן גם כן אין מטמא רק כביצה שוב ודאי הרי אב הטומאה אין נעשה וראשון ושני הרי ודאי מונין ואיך ס"ד דהראב"ד שאין מונין ראשון ושני אמנם ברור דהראב"ד מפרש דברי הגמ' דכאן שאלה אחרת היא בחיבורי אוכלין על ידי משקין כיון דחזינן דדבר שמקבל טומאה כמו משקה אין חוצץ לטומאה לפי"ז יש לדון גם כן בשני אוכלין שהם מחוברין על ידי משקין ונגע אוכל אחד בטומאה מהו הדין אם האוכל הראשון והשני הם נעשים גוש אחד על ידי זה החיבור ושוב נקרא שכולה נגעה בהטומאה ונעשה כולה ראשון או דרק החיבור עושה כמי שנגע זו בזו וממילא כיון שלא נגע השניה בהשרץ רק בזו שנגע בשרץ אין נעשה רק שני ובאמת גם הרמב"ם מפרש כן והא דפשטו דכל היכא דלא מטמא אדם במגע אין מונין ראשון ושני הוא פירושו להראב"ד דכיון דחיבור זה אין נותן דין לטמא אדם במגע גבי שרץ שוב הרי הוא אין חיבור לענין זה שימנו ממה שהוא מחובר ראשון ושני אלא חושבים פשוט כמי שנגע במה שמחובר לא כמו שנגע בשרץ וזה שהשיג הראב"ד דודאי אין מונין ראשון ושני כיון דהדר פשטוה כן

אבל הרמב"ם סובר דכל זו הפשיטות הוא רק לר"מ דמה שסופו לטמא טומאה חמורה נותן דינים של אב הטומאה אם כן שני חצאי זית נבילה שהם מחוברים על ידי משקה המשקה מחברן לטומאה קלה של אב הטומאה ושוב הם מטמאין אף בכזית ודין הוא שהחיבור הרי הואיל לענין טומאה קלה לאב הטומאה אבל לא לענין טומאה חמורה דהחיבור על ידי משקה הוא רק דין של סופו לטמא טומאה חמורה אם כן כיון דהחיבור של שני חצאי נבילה נעשה רק ראשון והנוגע בו נעשה רק שני אף שהוא מטמא בכזית אם כן חזינן דכל שאין בו דינים שיטמא טומאה חמורה אין חשוב כנגע בשרץ רק שנגע במה שנגע בשרץ ה"ה אוכלין שנתחברו אינו חשוב כמו כולו נגע רק חשוב ככל אחד נגע בחבור ואין נעשה כולו ראשון

אבל לרבנן דאף סופו לטמא טומאה חמורה צריך כביצה אם כן הרי רק כמי שנגע הנבילה גופה בטומאה וכמי שנגע במה שנגע בנבילה ולכך אינו עושה ראשון אכתי יש למבעי בחבורי אוכלין על ידי משקין אם כולו נעשה גוש אחד והוי כולו נוגע בנבילה או דלא נעשה גוש אחד רק נעשה נוגע במה שנגע בשרץ ואזלי הרמב"ם והראב"ד לטעמייהו דהרמב"ם סובר דהך דכל היכא דלא מטמא אדם במגע אין מונין בו ראשון ושני לא נאמר לדידן רק לר"מ וכמו שביארנו באורך (בסימן) גבי מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בפיגול ונותר משו"ה כאן שהוא שאלה אחרת לא איפשט רק לר"מ ולא לרבנן אבל הראב"ד סובר דכלל זה נאמר: אף לדידן כמש"ב הוא עצמו גבי פיגול ונותר משו"ה השיג על הרמב"ם.