חלקו של יוסף (ש"ס) לג

ממעילה וזה פירוש הך דקאמר דזריקה מועלת ליוצא לשורפו היינו שנותן עצם דין של שריפה לא משום דין של עריפת פסולין

ולפי"ז מבואר טעם דר"ע דאף דזריקה מועלת ליוצא הוא רק אם לא יצא כולו אבל יצא כולו לא וכמבואר במעילה שם והטעם פשוט דהרי מבואר בירושלמי דיומא פ"ו ה"ו ר' שמיי בעי אבדו האימורין מהו לזרוק את הדם על הבשר ולא שמיע ליה דא"ר לעזר שלא חישב לא לאכילת אדם ולא לאכילת מזבח עכ"ל הרי דלענין זריקת הדם לא מהני מה שמועיל לענין שריפה וצריך להתיר או לענין אכילה או לענין הקטרה ואי ל"ה הוי כנאבד הבשר ואימורים שאין מועיל זריקה אם כן מבואר היטב דהיינו טעמא דאם יצא כולו לא מהני זריקה שהרי אז הוי כנאבד הבשר ואימורים דלא מהני זריקה וזהו פירוש דמגו דמהני למה שבפנים מהני למה שבחוץ דנקטו רש"י ור"ג במעילה שם והיינו דעיקר זריקה הוא על מה שבפנים אבל על מה שבחוץ לבד אין מועיל זריקה וכמו פרים הנשרפים דעל מה שבחוץ לבד אין מועיל זריקה אבל עם מה שבפנים שוב מתיר את זה של הוצאת חוץ גם כן לשריפה שהיא דינה ועיין זבחים (קד) דקודם זריקה עדיין לא הגיע זמנה לצאת בפרים נשרפים ורצו לומר דיש בה פסול יוצא מטעם זה

ולפי האמור מבואר פשוט דלכך חייבים משום נותר שהרי כאן דין שריפה שלה אינו מדין פסול רק שכך הוא הקרבתה לכך שייך נותר וכן שייך בה טמא מה"ט כיון שישבה דין שריפה של קרבן אם כן אינו פסול ושייך בה טמא ורק פיגול שלא ניתר לטהורים אין חייב משום טמא משום דשם הרי נעשה פסול על ידי פיגול לא כן כאן

וארוח לן מה שיש עדיין להעיר דהרי מבואר דבפרים ושעירים הנשרפים כיון דלא הוי בה לא אכילת אדם ולא אכילת מזבח לכו"ע לא שייך בה משום פיגול וכן מפורש בזבחים (קד) ושם מבע"ל דמדמחשבה לא פסיל בה שוב גם לינה לא פסיל בה אם כן גם נותר לא שייך דאין לינה פוסל אם כן יוצא דדמי לה כפי מה שבארתי שאין בה לא אכילת אדם ולא אכילת מזבח לא שייך בה לא משום פיגול ולא משום נותר ואיך מחייב עלה ר"ע משום פיגול ונותר ונראה פשוט דהנה עיקר הטעם שאין פיגול בפרים ושעירים הנשרפים פירש"י בזבחים (קד) משום דפיגול צריך להיות בדבר שדרכו לאכול והני אין דרכו לאכול אם כן כל זה שייך רק בפרים הנשרפים ששם הרי לעולם אין נאכל רק נשרף והוי דבר שאין דרכו לאכול ולא שייך פיגול אבל בהך דיוצא הרי אילו לא היה יוצא היה בה דין אכילה ועתה על ידי יציאה דין הוא שלא מרצה לאכילה אבל זריקה מרצה על גוף הבשר לענין דינים חדשים של שריפה שהוא נותן שפיר שייך פיגול והבן

ובמנחות (דף יב) מבואר איבעיא להו לדברי האומר שירים שחסרו בין קמיצה להקטרה מקטיר קומץ עליהן וקיימא לן דאותן שירים אסורים באכילה מהו דתיהני להו הקטרה למקבעינהו בפיגול ולפקינהו מידי מעילה אמר רב הונא אפילו לר"ע דאמר זריקה מועלת ליוצא ה"מ יוצא דאיתיה בעיניה ופסולו מחמת דבר אחר הוא ועיין תוס' שם ד"ה ה"מ שהקשו הרי מבואר במעילה (ו) דיצא כולו לא אמר ר"ע דזריקה מועלת ליוצא אם כן כאן דיצא כולו שהרי שירים שחסרו כולם אסורים הם באכילה איך יקבע בפיגול ולפי מה שבארתי לק"מ דעיקר הטעם דיצא כולו אין מועיל הוא משום אין דם אין בשר וזריקה המועילה לשורפו לא נקרא בשר כמו שהבאנו מהירושלמי אם כן בשירים שחסרו דמקטיר עליהו קומץ הרי מבואר מנחות (ט) דחשיב אשתייר בשר ודאי דאם יש לו דין של יוצא הוא קובע בפיגול ומפקיע ממעילה כמו יצא מקצתו וברור

והנה הרמב"ם פסק פ"ג מהלכות מעילה ה"ט יצאו השירים או נטמאו ואח"כ הקטיר הקומץ אע"פ שהן אסורין באכילה אין מועלין בהן שהרי קרב הקומץ כמצותו ועיין כסף משנה שם שכתב ואיכא למידק שזה סותר מש"כ בפ"ב ואם נפסלו השירים או חסרו ואח"כ הקטיר הקומץ הואיל והקטרה זו אינה מתרת השירים באכילה הרי הדבר ספק אם יצאו ידי מעילה וצ"ע כתב הר"י קורקוס ז"ל יש לדקדק מש"כ רבינו יצאו השירים או נטמאו ואח"כ הקטיר הקומץ אע"פ שהם אסורים באכילה אין מועלין כו' ומ"ש מיצא הבשר שנתבאר בסמוך ש שמועלין בו והרי בשר ושירים דין אחד להם עכ"ל ולפי האמור מבואר פשוט דברי רבינו דודאי בשירים שחסרו בין קמיצה להקטרה הרי פסק רבינו דמוציא ממעילה כיון דמהני הזריקה והרי רבינו סובר