חלקו של יוסף (ש"ס) ל

במגע הרי אין מונין בה ראשון ושני שוב האימורים היינו בני מעים הם כשרים שוב נשאר כזית מן האמורים זורק את הדם וזה שכתב הראב"ד דלא כשורי זיבחא לכפרה מועיל שיש כאן אימורים אבל לענין זה להכשיר לאכילה אין מועיל שנפסל משום נוגע ביוצא ואזיל הראב"ד לשיטתיה

אבל הרמב"ם שפסק דשני ושלישי מונין אף בלא מטמא אדם במגע אם כן לדידיה אם היו האברים מטמאים הבשר אז היה הדין שאף החלב טמא משום נוגע בשני שהוא שלישי משו"ה אליבא בהכרח דאין הבשר טמא אף שהוא יוצא לכך הוכשר אף לאכילה

ובטעם הרמב"ם שאין הבשר טמא משום נוגע נלע"ד דכן הוא דהנה הרמב"ם כתב פ"ח מאבות הטומאה בשר קדש שיצא חוץ למחיצתו הרי הוא ספק אם מטמא את הידים אי לא לפיכך אינו מסמא שספק טומאת הידים טהור כמו שיתבאר ואם בשר פסח שיצא חוץ לבית הרי הוא טהור בני חבורה זריזין הן עכ"ל וצריך לבאר כונת הרמב"ם בזה שאומר רק משום ספק טומאת ידים טהור ותיפו"ל דכל ספק טומאה דרבנן טהור וגם עזרה ר"ה הוא אמנם נראה פשוט דהרמב"ן ריש חולין כתב דבקדשים לא שייך ספק טומאה בר"ה טהור משום דכתיב משמרת שוב צריך לשומרו אף מספיקות לפי"ז מבואר היטב דודאי הבשר עצמו כיון שהוא קדשים טמא מספק ביוצא מפני משמרת אף שהוא בר"ה וכן מה שנגע בו טמא מטעם זה אמנם בידים גזרו רבנן שספיקו טהור אף ברה"י ולא עשו שום טומאה בספיקו שוב אף קדש שנגע בו טהור דאין כאן כלל משמרת שהרי ספק ידים טהור ובבשר פסח הוסיף שם הרמב"ם שאף הוא עצמו טהור שבני חבורה זריזין ולא גזרו שם טומאה של יוצא משו"ה טהור לגמרי

לפי"ז מבואר היטב דעת הרמב"ם שסובר דרק בשר שנוגע ביוצא דשם עברו על משמרת שפיר מספק פסול אבל חיבורי אוכלין כמאן דמפרת שם הרי נגע זה האוכל אצל הקדשים בטבע לא על ידי מה שלא שמרו שוב לא שייך בה משמרת ורק הוא ספק טומאה והרי הוי ספק של טומאה של דרבנן לקולא ואמרינן דלא מטמא לבשר ומה שעצם היוצא פסול מספק הוא משום שעל עצם יוצא עברו על הך דמשמרת שהיה לנו לשומרו שלא יוציאו אבל המחובר ליוצא לא שייך בה משמרת והוי רק ספק טומאה דרבנן להקל

והראב"ד סובר דזה נכלל גם כן במשמרת שישמרו שלא יוציא רגל לחוץ שאז יטמא הבשר משום חבורי אוכלין כמאן דמפרת

ומיושב מה שיש להקשות לכאורה לפי"מ דמסיק ראב"ד בה' אבות הטומאה דאפשר דמה שמטמא ידים הוא כמו מטמא אדם ומונין ראשון ושני אם כן עדיין הוא מטמא את האימורים והדק"ל דאם אין דם אין בשר ולפימש"ב לק"מ דספק ידים טהור מטעם ודאי אם כן לא מטמא ידים ואין מונין ראשון ושני אבל לטמא בשר סובר הראב"ד שמטמא יוצא אף שהוא ספק דרבנן משום הך דמשמרת והבן

ויש לומר דרך אחר בישוב שיטת הרמב"ם דאוכל כמאן דמפרת דמי אעפי"כ לא מטמא הרגל לשאר הבהמה דהנה בירושלמי דפסחים פ"ו ה"ז שאל על פיגול ונותר שמטמאין את הידים מהו שיפסול את התרומה וקאמר קל וחומר אם מטמאין את הידים לפסול את התרומה הן עצמן לא כל שכן לפי"ז עיקר של פסול תרומה הוא מפני שמטמא ידים לפסול תרומה וכן מבואר פסחים (פה) דעיקר גזירת יוצא שטמא היה שמטמא ידים אם משום חשדי כהונה אם משום עצלי כהונה רק כיון שאמרו שמטמא ידים אם כן בהכרח הוא עצמו טמא אבל יסוד הטומאה נובע מדין ידים והנה אין טומאת ידים במקדש ופסק הרמב"ם פ"ח מאבות הטומאה ה"ו דאפילו נגעו ידיו חוץ למקדש ונוגע בקדשים במקדש לא טמאן לפי"ז דאין טומאת ידים במקדש גם יוצא אין טמא במקדש שעיקר טומאת יוצא הוא משום ידים ואין טומאת ידים במקדש ולפי"ז כל זה דחיבורי אוכלין כמאן דמפרת ופיגול ונותר או יוצא מטמא הוא רק חוץ למקדש ולפי"ז הך דפסחים (פה) דפריך דאבר שיצא יטמא הוא משום דקאי על חוץ לעזרה ויוצא היינו חוץ מן הבית או חוץ לירושלים לכך מטמא אבל קדשי קדשים שאם יצא חוץ לעזרה יש בה טומאת עצמה משום יוצא ואם לא יצא חוץ לעזרה אין טמא כיון שאין טומאת ידים במקדש אם כן לא שייך עצם טומאת נגיעה דיוצא במקדש

לפי"ז יש לפרש הך דה"ה בשר קדש שיצא חוץ למחיצתו הרי הוא ספק אם מטמא את הידים או לא לפיכך אינו מטמא שספק ידים טהור לפי"ז יש