חלקו של יוסף (ש"ס) כט

אין צריך הכשר ממקום אחר והוי כמו נגע בו טומאה אבל לר"מ סופו ליטמא טומאה חמורה היא עצם טומאה קלה ונראה דעל זה לא פליג ר"מ על חכמים ויליף ר"מ ב' דברים הא' הוא דסופו ליטמא טומאה חמורה עצמו נותן דינים של טומאה הב' הוא שנחשב כאילו נגע בו שרץ ולפי"ז בכזית אז אי אפשר לומר שחשוב כנגע בו שרץ ומטמא אחרים שהרי כזית הוא עצמו אינו מטמא אף אם נגע בו וצריך ליטמא משום עצם טומאה של סופו לטמא טומאה חמורה ובהא הוא דמבעי ליה אם הוא בכזית שאין טמא משום כמו נגע בשרץ אם מונין בו ראשון ושני או לא ואין להקשות דאם כזית אין מונין בו ראשון ושני שוב מה נ"מ אם הוא עצמו טמא או לא וגם לעצמו הרי אף פחות מכשיעור טמא לק"מ דכאן באמת טומאתו דכזית הוא מדין נבילה לענין זה והנה אמרינן דשלישי בתרומה ורביעי בקדש ונראה דרק רביעי הוא דיש חילוק אבל בשעור לטמא לכו"ע צריך כביצה אף בתרומה עיין פסחים (לד) דאף הם צריכים שיעור בנגיעה והנה אף דנימא דכזית יש לו עצם טומאה ואין מטמא אחרים היינו רק חולין אין מטמא אבל קדש הרי הוא מטמא דהרי עיקר דין רביעי אנו יודעים מהך דוהבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל ולכך אף רביעי מטמא אם כן גם כאן אף שאין מטמא אחרים אבל קדש הוא פוסל משום והבשר אשר יגע בכל טמא ולקדש באיזה שעור הוא פוסל תליא בזה אם נימא דטומאה קלה שלה הוא משום הך דעצם טומאה אז פוסלת קדש בכזית כדין נבילה אבל אם אינה מדין עצם טומאה רק כמו נגע בשרץ אז צריך כביצה כמו כל אוכל המטמא קדש ולכך לר"מ דהוא עצם טומאה הוא מטמא קדש בכזית וכל זה לענין קדש אבל לענין חולין איבעיא ליה אם מטמא בכזית מפני שטומאה קלה שלה הוא אף למנין ראשון ושני או דאין מטמא רק בכביצה והוי רק ראשון ואין מונין לה ראשון ושני רק בכביצה אבל בכזית אין מטמא כלל בחולין ואין מונין לה כלל ראשון ושני

ולפי"ז הרי מבואר דלק"מ מה שהקשיתי דאם אין מונין ראשון ושני איך יתפרש המשנה דמפורש דנבילת עוף טהור מונין בה ראשון ושני לפי"ז לק"מ דעיקר השאלה הוא בכזית לר"מ והמשנה אפשר דמיירי בכביצה ומה שחי מפורש לר"מ דמטמא טומאת אוכלין הוא משום דשם סופו לטמא טומאה חמורה היינו לטמא אדם המתעסק בו שהוא כמו נוגע אבל כאן שאין מטמא רק בבית הבליעה שפיר קא מבע"ל ועל זה קאמר כל היכא דמטמא אדם במגע מונין בו ראשון ושני וכל היכא דלא מטמא אדם במגע אין מונין ראשון ושני וכל זה הוא כזית שלא משום שכמו נגע בשרץ הוא מטמא רק משום טומאה עצמית הוא מטמא אז הוא דאין מונין ראשון ושני אבל כביצה שמטמא כמו נגע שפיר מונין ראשון ושני בה וז"ב בפי' הגמ' להראב"ד

ולפי"ז מבואר דהראב"ד השיג בהך דפיגול ונותר דשם לא הוי לנו למנות ראשון ושני אף דשם טומאתו הוא בכביצה ובגמ' לא קא מבעיא רק לר"מ בנבילת עוף טהור דבכזית והוא דשם בכביצה הרי טומאתו כנגע בשרץ ודאי הוא דאין זה טומאה עצמית והוי כמו כל ראשון דלא מטמא אדם ומונין שני אבל הך דפיגול ונותר הרי שם גזרו בה רבנן טומאה עצמית וכיון דהיא טומאה עצמית לא טומאת נגיעה שפיר הקשה הראב"ד דאיך מונין בה ראשון ושני אמנם הרמב"ם סובר כמו שפירשנו לדעת רש"י דכלל כל שאין מטמא אדם במגע אין מונין ראשון ושני היינו רק שאין נעשה אב הטומאה ולכך בפיגול ונותר פסק שהן ראשון והם עושים שני אף דלא מטמא אדם במגע

ומבואר דל"ק על הראב"ד מהך דיוצא דשם מבואר דמטמא את השאר דשם הרי הוא קדשים ויש בה דין והבשר אשר יגע בכל טמא אבל לחולין סובר הראב"ד דאין מונין בה ראשון ושני ועיין בירושלמי פ"י דפסחים ה"ז דנקט שם דפיגול ונותר פוסלין את התרומה הרי דרק פוסלין ולא מטמאין

ואחרי כל האמור מבואר היטב מה שהקשינו על הראב"ד דאיך סובר הוא דשחטה והוציאה רגלה לחוץ דהאבר מטמא את כל הבשר הרי אם אין בשר אין דם ואין זורקין את הדם ולפי"ז לק"מ דהרי מבואר בחולין (לג) דבני מעים כמאן דמנחא בדיקולא לאחר שחיטה וכאן הרי היא הוציאה רגלה אחר שחיטה הרי אם הוציאה רגלה פסול משום והביאום לפי זה כל הבשר נגע בהאבר שיצא מפני שהיא חתיכה אחת וגוש אחד והבני מעים נגעו בהבשר והרי הבשר רק פסול ולא טמא הוי שכל שאינו מטמא אדם