חלקו של יוסף (ש"ס) כח

דפיגול מטמא אם כן מה זה ענין להך דצריד של מנחות דשם השאלה אם חבת הקדש מועיל למנות ראשון ושני ולמה עירבן הרמב"ם

ומש"כ עוד הראב"ד ועוד דגרסינן בזבחים פרק טבול יום כי היכי דמטמא אדם במגע מונין בו ראשון ושני אבל נבילת עוף טהור לר"מ אין מונין בו ראשון ושני הילכך פיגול ונותר אין [כן צריך לומר בהכרח למעיין בדבריו] מונין בו ראשון ושני הנה מקודם צריכים להבין דמאי הוי ס"ד דהראב"ד שאין מונין בו ראשון ושני ואין מטמא כלל הך דפיגול ונותר זה אי אפשר לומר שהרי מפורש הוא בפסחים (פ"ה) דפריך אם יוצא מטמא את הידים כפיגול ונותר למה דין הוא שאבר שיצא מקצתו חותך עד שמגיע לעצם הרי מטמא לבשר ומאי פריך הרי אף דגזרו בה טומאה מ"מ אין מטמא את אחרים בע"כ דאף הראב"ד סובר דמטמא את אחרים רק דאי מונין ראשון ושני ורק את מה שנגע בו הוא מטמא והא דהשיג מהך דנבילת עוף טהור גם כן צריך ביאור בכונת הראב"ד דהנה שם בסוגיא דזבחים (ק"ה) קא מבעיא ליה אם נבילת עוף טהור לר"מ מונין ראשון ושני או אין מונין ראשון ושני א"ל כל היכא דמטמא אדם במגע מונין בה ראשון ושני והנה אין לפרש שם דהשאלה הוא אם יש בה כלל טומאה בנבילת עוף דהרי מפורש במשנה די"ג דבר דעוף מטמא טומאת אוכלין גם צריך ביאור למה דוקא לר"מ מבעי ליה ולא לרבנן אמנם באמת כבר ביאר זה רש"י במקומו וז"ל נבילת עוף טהור לד"מ דמטמא טומאת אוכלין מאליה בכזית מונין בו ראשון ושני או לא כל היכא דלא מטמא אדם במגע אין מונין בו ראשון ושני דגמר משרף דכתיב ביה מנין ראשון ושני דכתב כל אשר בתוכו יטמא דהוי ליה הכלי ראשון והאוכל שני ונבלת עוף טהור לא מטמא אדם במגע עכ"ל ונראה מדברי רש"י דכונה אחרת לגמרא זו דהשאלה אם מונין בה ראשון ושני הוא אם מה שנגע בו הוא ראשון או לא והכונה פשוטה דהנה בהך דסופו לטמא טומאה חמורה שאין צריך עתה לא הכשר מים ולא הכשר שרץ יש לפרש שתי כוונות הא' יש לפרש דהוי כמי שנגע בו שרץ וזהו הפירוש אין צריך הכשר שרץ הב' יש לפרש דכיון דסופו לטמא טומאה חמורה א"כ שוב לענין טומאה קלה הוי אב הטומאה והנה בשעיר המשתלח נחלקו בה ר"מ ורבנן אם הוא מטמא כשהוא חי דרבנן סברי דחי אינו מטמא ונראה דביסוד זה נחלקו דר"מ סובר דסופו לטמא טומאה חמורה נותן לו עתה דינים שהוא עצם טומאה וכיון דהמשלח את השעיר מטמא חי אם כן הרי סופו לטמא בחיים טומאה חמורה גם עתה יש לו דין טומאה קלה אבל רבנן סברי דסופו לטמא טומאה חמורה נותן רק דין שהוא כנגע בשרץ וגם הוכשר אם כן בחיים אף נגע אינו מטמא לכך אף חי דשעיר משתלח אינו מטמא וזה גם כן מה דקאמר אחר כך דלר' מאיר אין צריך כביצה לטמא והיינו משום דלר' מאיר הרי הוא עצם טומאה כנבלה ואין צריך כביצה אבל לרבנן דהוי רק כנגע אם כן פחות מביצה אין מטמא אוכלין כמו כל מה שנוגע בטומאה שפחות מביצה אין מטמא

וזה מה ששאלו אח"כ לר"מ דאית ליה דסופו לטמא טומאה חמורה הך דסופו אינו כמי שנגע רק הוא טומאה עצמית לענין טומאה קלה איזו טומאה עצמית היא אם היא טומאה עצמית של אב הטומאה לענין טומאה קלה או הוא ראשון לטומאה לענין טומאה קלה ולכך לר"מ דמטמא בכזית דחזינן דטומאתה היא עצמית אפשר לשאול אם מטמא בתור אב והוא עושה ראשון או דאינו מטמא רק בתור ראשון אבל לרבנן בצריך כביצה אין שאלה דעושה רק ראשון וז"ב בכונת הגמ' לרש"י אם כן הרי שני ודאי הוא עושה ואיך כתב הראב"ד להשיג על הרמב"ם שכתב דפיגול ונותר הוא ראשון מהך דלא מטמא אדם במגע אין מונין ראשון ושני הרי השאלה היא רק אם הוא עצמו הוא עושה ראשון אבל עליו אין שאלה שהוא ראשון ואיך השיג על הרמב"ם דפיגול ונותר הרי הוא עצמו פסק שאינו אלא ראשון

ונראה בשיטת הראב"ד דהוא מפרש באופן אחר הסוגיא דזבחים (קה) דנבילת עוף טהור לר"מ אם מונין בו ראשון ושני והוא דהנה ר"מ יליף מהך דתנא דבי רבי ישמעאל על כל זרע זרוע מה זרעים שאין סופן ליטמא טומאה חמורה צריכין הכשר אף כל שאין סופן ליטמא טומאה צריכין הכשר אבל סופו ליטמא טומאה חמורה אין צריך הכשר ולכך אף חי מטמא שאין צריך שום הכשר וסופו ליטמא טומאה חמורה נותן דינים של טומאה מעצמה לענין טומאה קלה והנה לרבנן ביארנו דס"ל דרק