חלקו של יוסף (ש"ס) כז

והנה הראב"ד כתב על הא דשחטה והיא כולה בפנים ואח"כ הוציאה רגלה לחוץ חותך הבשר עד שהוא מגיע לעצם ואח"כ מקבל הדם ואם קבל ואח"כ חתך פסול מפני שמנונית הבשר שבחוץ וז"ל א"א לא ידעתי זה מהו שהיוצא בקדשי קדשים בין לפני קבלה בין לאחר קבלה נפסל ולענין טומאה בפ' כיצד צולין בעיא ולא איפשטא הילכך טמויי נמי מטמא ליה למה שבפנים דחבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי ורבינא דהוא בתרא הכי ס"ל במס' חולין פ' בהמה המקשה ושמעתא דזבחים דלא כרבינא היא ולא חייש לטומאה אלא לבליעת בשר מבשר ואנן כרבינא סבירא לן ואיכא משום טומאה מיהו איכא למימר הך שמעתא לאו לאכשורי בשרה לאכילה קאמר אלא לאכשורי זבחא לבעלים לכפרה קאמר וכן עיקר עכ"ל ויש לתמוה על הראב"ד דכיון דסובר דהך שמעתא לאו לענין להכשיר בשר לאכילה קאמר ומשום דבשר לא הוכשר לאכילה אם כן הרי גם האימורים נטמאו כיון דחבורי אוכלין כמאן דמפרת דמי אם כן הרי לא נשתייר לא מו הבשר ולא מן האימורים והרי בלא נשתייר לא מן הבשר ולא מן האימורים אין זורק את הדם אם כן איך קאמר דחותך עד שמגיע לעצם ואח"כ מקבל הדם הרי כל הבשר והאימורים פסולים

ונראה לישב דעת הראב"ד דהנה כבר ביארנו דהוא סובר דהך דזריקה מועלת ליוצא לשורפו היינו לשורפו לאלתר שאז נעשה פסולו בגופו משום יוצא ולפי"ז יוצא דקדשי קדשים גם כן אם נחקור אימת הוא פסולו בגופו חלק הנאכל נראה פשוט דרק אחר זריקה שאז הועילה לו זריקה להפקיע ממעילה ורק חסר מחיצה משום יוצא חוץ למחיצה דנאסר אם כן רק אחר זריקה דחזי לכהנים נעשה בו איסור דיוצא חוץ למחיצה אבל קודם זריקה לא והיה מה דגזרו רבנן כיוצא טמא הוא רק שאלה ביוצא דפסולו בגופו אכל יוצא של פסול מחמת דבר אחר לא גזרו טומאה דפסול עשוהו חכמים לטמא עיין מנחות (קא) אבל אם לאו פסיל בגופו לא לפי"ז גבי מוקדשין ויוצא אימת נעשה פסול הגוף רק אחר זריקה ואז הוא דנעשה היוצא טמא אם כן קודם זריקה אי אפשר כלל לטמאות הבשר רק אחר זריקה אם כן אין דין כלל שהבשר מקבל טומאה רק אחר זריקה ואז הרי נעשה פסולו בגופו אם כן לא שייך אם אין דם אין בשר אין בשר אין דם שהך דאין בשר נעשה רק אחר זריקה ואחר זריקה הוא דנעשה כל הבשר טמא

אלא ז"א דאכתי תיקשה הרי מבואר בזבחים (כ"ה) והך דתם לא קאי רק על קבלה אבל לא על זריקה אם כן הרי הוא יכול לחתוך קודם זריקה וכאן שיכול לחתוך קודם זריקה למה לא יחתוך כדי שלא יטמא את הבשר וצריכים לומר בהכרח דלא כמש"כ אלא דאף קודם זריקה גם כן מטמא אם כן הדק"ל דאם אין בשר אין דם

ובדוחק נראה לישב שיטת הראב"ד דהראב"ד אזיל לטעמיה והוא דהרמב"ם פסק פ"ח מהלכות אבות הטומאה ה"ג דפיגול ונותר וצריד של מנחות הרי הן ראשון לטומאה ומונין בהן ראשון ושני ולפיכך מטמאין את הידים בכביצה עכ"ל והראב"ד השיג א"א כמה דבריו מעורבבים ומה ענין עירבוב צריד של מנחות עם פיגול ונותר שהם מטמאין מעצמן וצריד של מנחות אינו מקבל טומאה עד שיקבל טומאה ממקום אחר ועוד דהא בעיא היא ולא איפשטא ולקולא ועוד דגרסינן בזבחים פרק טבול יום כי היכא דמטמא אדם במגע מונין בו ראשון ושני אבל נבילת עוף טהור לר"מ אין מונין בו הלכך פיגול ונותר מונין בהן ראשון ושני ואולי הואיל ומטמאין את הידים מטמאין אדם במגע קרינן בהו עכ"ל

והנה צריכים לבאר כונת הראב"ד והוא מש"כ מה ענין עירבוב צריד של מנחות עם פיגול ונותר שהם מטמאין מעצמן וצריד של מנחות אינו מקבל טומאה עד שיקבל טומאה ממקום אחר ר"ל כן דהנה בעיא דצריד של מנחות אם מונין בה ראשון ושני הוא משום דשאלה היא אם חבת הקדש מהני רק שהיא תקבל טומאה בלא הכשר אבל שימני בה ראשון ושני אין מועיל או :מהני אף למנות ראשון ושני. אבל קבלת טומאתה הוא מדבר שהוא מקבל טומאה ולכך מסקינן דחבת הקדש מהני למשוי אוכל אף למנות בה ראשון ושני אבל אינו ענין להך דפיגול ונותר דשם אין הטומאה כלל משום חבת הקדש רק יש לה טומאה עצמית