חלקו של יוסף (ש"ס) קמב

בשיטת הרמב"ם עכ"פ נתבאר דכאן לא שייך להך דבעינן קרא כדכתיב דכיון דתגלחת לא מעכב אף הנזיר ממורט ומי שאין לו כף נטהר והבן

עוד ראיתי להעיר בדברי הרמב"ם שהשמיט הך דאע"פ שאינו איתן גם כן כשר בהך דנחל איתן וכבר תמוהו בזה המפרשים דהרי זה מפורש במשנה דסוטה (מה) והנה התירוץ המובחר והאמתי בזה הוא מש"כ התויו"ט שהרמב"ם מפרש במשנה באופן אחר איתן כמשמעו אע"פ שאינו איתן ר"ל שאינו גדול כשר וכשר היינו דאף לכתחילה לא צריך מפני שנחל איתן פירושו אל נחל ששוטף בחזקה ולפי"ז הך דשוטף בחזקה ודאי מעכב

אבל פלא הוא שעדיין לא יתישב כלל בזה דברי הרמב"ם שהרי בספרי פ' תצא מבואר וערפו שם את העגלה בנחל אע"פ שאינו איתן פירוש מדכיון לא כתיב נחל איתן רק נחל סתם זה מורה שאע"פ שאינו איתן כשר א"כ אם נחל איתן פירושו ששוטף בחזקה מ"מ גם אם אין שוטף בחזקה כשר מפני ששנה קרא שרק נחל צריך אם כן הוי ליה להרמב"ם לבאר שאף שאינו שוטף בחזקה כשר עפ"י דברי ספרי אלו שמבואר שאע"פ שאינו איתן כשר

ונראה דזה יובן עם מש"כ הרמב"ם פ"י מרוצח ה"ו עגלה ערופה אסורה בהנאה ונקברה במקום עריפתה ומשתרד לנחל תאסר בהנאה אע"פ שעדיין לא נערפה ואם מתה או נשחטה אחר ירידתה הרי זו אסורה בהנאה ותקבר ובה"ח פסק נמצא ההורג עד שלא תערף העגלה תצא ותרעה בעדר נמצא אחר אחר שנערפה תקבר במקומה שעל הספק באה מתחילתה כי פרה ספיקה והלכה לה עכ"ל עיין בכסף משנה שהתפלא על הרמב"ם בשם הרשב"א הא בכריתות (כד) מבואר דאם ירידתה לנחל איתן אוסרתה אז דין הוא שאף אם נמצא ההורג קודם עריפה לאחר ירידה נאסרה וכיון שהרמב"ם פסק דירידתה אוסרתה איך פסק דאם נמצא קודם עריפה תצא ותרעה בעדר ולא תירץ כלום בשיטת הרמב"ם ועיין כסף משנה שנדחק בזה ועיי"ש

ולזה נלע"ד בפשט שיטת הרמב"ם הנה בהך דירידתה אוסרתה יש לפרש בב' אופנים א' יש לפרש דהירידה היא חלק מעבודת העגלה וכל שהתחיל בה מעשה עגלה נאסרת הב' יש לפרש דהירידה היא בגדר מקדיש שעל ידי הורדה זו נחית בהעגלה קדושה ומטעם קדושה שוב אסורה בהנאה

ונראה דבזה נחלקו ההוי אמינא דגמרא דכריתות עם המסקנא דלהוי אמינא שם בגמ' שלא ידע מהך דמכשיר ומכפר הוקשו שיאסרו מחיים אם כן מה שהירידה אוסרת בעגלה ערופה בע"כ הוא משום שהירידה הוא חלק מאלו העבודות של עגלה משום זה נאסרה לזה פריך דאף אם נודע קודם זו העריפה ההורג מ"מ למה תצא ותרעה בעדר הרי נעשה בהעגלה זו מעשה ירידה ונחית לה דין עגלה עם עבודה קודם ידיעת ההורג שהיתה עבודה גמורה שוב תקבר ע"ז תירץ במסקנא דלא כן הוא לא הירידה היא חלק מעבודת העגלה אלא דעגלה הוקש לשארי קדשים שנאסר מחיים אבל כאן אין דין הקדש שאינו לשמים רק מה עושה להקדש זו הירידה וההזמנה ומדין הזמנה הוא לזה נמצא ההורג שבטל דין זה של הזמנה לא נאסרה

ולפי"ז שביארנו דבעגלה ערופה נעשה הקדושה או על ידי מעשה העבודה בה או על ידי ההורדה למ"ד ירידתה אוסרתה ארוח לן לישב קושית תוס' בכריתות (כה) ד"ה אמאי פטר ר"ש שחיטה ראויה היא עגלה ערופה למ"ד עריפתה אוסרתה והקשו בתוס' לישני דשחט אמה ואח"כ ערפה דעריפתה זו שחיטתה ומחייב משום אותו ואת בנו כדאמרינן ביומא (סד) דחיתו לצוק היא שחיטתו מחייב משום אותו ואת בנו לפי"ז לק"מ דכיון דכפרה כתיב בה כקדשים אם כן פסול מחוסר זמן ואימתי נעשה קדשים רק בשחיטה זו שהיא עדיפה כיון שהעריפה היא עבודתה אם כן ערף בפסול לא מקדש ולא נעשית כלל עגלה ערופה שוב לא הוי כלל עריפה זו שחיטה ולא הוי עריפה ואף רבנן לא מחייבי משום אותו ואת בנו אף דסברי שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה וברור

ואחרי האמור נראה פשוט דהך דאע"פ שאינו איתן אם כשר או לא תלוי בזה אם הירידה