חלקו של יוסף (ש"ס) קמא

והך פסקא דנזיר ממורט נלע"ד לבאר עפ"י דרך זה הנה דברי הרמב"ם שם מוקשים ז"ל נזיר ממורט אינו צריך להעביר תער ואע"פ שאין לו שער או שאין לו כפים הרי זה מקריב קרבנותיו וישתה ויטמא ואם הביא קרבנותיו ולא גלח ראשו אין התגלחת מעכבת אלא שותה ומטמא לערב שמשיזרק עליו אחד מן הדמים הותר אע"פ שלא נתן על כפיו ולא הניף שכל דברים אלו למצוה ולא לעכב עיין כס"מ ול"מ שתמוהו א' שפסק כב"ש דא"צ להעביר תער על ראשו ב' קשה דבגמ' מבואר דאף שאין מעכב מ"מ צריך להעביר תער ויש לו תקנה והרמב"ם לא העתיק כלל זה ג' מ"ש דבמקריב ואינו מתגלח ואינו מניף כתב הרמב"ם שלא הותר לשתות יין עד לערב ובמניף ומגלח כתב לעיל בה"ד דמותר אחר ההקרבה לשתות יין

והנלע"ד בשיטת הרמב"ם דסובר פשוט דכיון דהגמ' קאמר דאם תגלחת לא מעכבא כ"ש שתנופת כפים לא מעכבא אם כן לדידן דתגלחת לא מעכבא כש"כ דתנופה לא מעכב והא דמבואר בגמרא דאם אין לו כפים מעכב תלוי בהך דאין לו בוהן יד אין לו טהרה עולמית מפרש הרמב"ם דהכונה פשוט אם תגלחת מעכב לפי"ז אפשר שגם נתינה על כפי הנזיר מעכב אלא דעדיין תלוי בפלוגתא דאין לו בוהן יד דלמ"ד שם דאין לו טהרת עולמית משום דלא נקרא ונתן על בוהן ה"נ כיון דלא נקרא ונתן על כפי הנזיר שוב אין לו היתר על נזירותו אבל למ"ד שם דאף שהשמן הוא בטהרת המצורע מהמטהרים ונתינתה פועל בהטהרה מכל מקום אם אין לו בוהן דין הוא שנשאר טהור בלא בהונות ורק אם יש יש לו בוהן הבוהן מעכב ה"נ כאן אם אין לו כף אין מעכב בנזירות אבל לדידן דתגלחת לא מעכב בלאו הכי הנתינה על כף לא מעכב ואף אין לו כף ניתר ביין ולא שייך להך דבעינן קרא כדכתיב דלא שייך עיכוב בבעינן קרא כדכתיב רק אם עצם הדבר הוא מעכב לא כן כאן שעצם הדבר לא מעכב

ולענין העברת תער מפרש הרמב"ם פשוט דב"ש סברי דצריך להעביר ואין לו תקנה משום דדין הוא העברת תער וכל שאין שערות לא נקרא העברת תער כמבואר גם כן ב"ק (קה) דאף בשערה אחת אין כאן מצות גילוח כש"כ ממורט כל עיקר ולכך לב"ש צריך ואין לו תקנה שאסור ביין כיון שתגלחת מעכב אבל מי שסובר צריך ויש לו תקנה מפרש הרמב"ם לא משום דהעברת תער בלא שער גם כן נקרא העברת דאם כן הוי לן לומר. שעובר על תער לא יעבור על ראשו אף בשער אחת אלא צריך לכשיהיה לו אח"כ וכמש"כ הרמב"ם בה"ו שם סמוך ממש לזו ההלכה דאע"פ שאין התגלחת מעכב מצוה עליו לגלח אפילו לאחר זמן מרובה וזה פירוש צריך גילוח שמצות גילוח נשאר בתקפו אבל יש לו עתה תקנה קודם הגילוח דגילוח לא מעכבא

ומה שהצריך הרמב"ם שימתין לערב בשתית יין וטומאה למתים נלע"ד עפ"י זה הנה בה"ג כתב הרמב"ם דמגלח שערו ומבשלין את השלמים ומשליכין השער לאש ובה"ד ואח"כ נוטל הכהן את הזרוע בשלה מן האיל וחלת מצה אחת מן הסל ורקיק אחד ונותנן על כפי הנזיר או הנזירה ומניפן ואח"כ הותר הנזיר לשתות יין ולהטמא למתים עכ"ל מבואר דאף שנזרק הדם לא הותר לשתות יין רק עד אחר תגלחת ותנופה ובה"ה כתב מפורש שמשיזרק עליו אחד מן הדמים הותר אע"פ שלא נתן על כפיו ולא הניף שכל דברים אלו למצוה ולא לעכב עכ"ל ולכאורה הרמב"ם סותר עצמו אמנם פשוט שאין הרמב"ם סותר עצמו כלל ופירושו הוא על דרך זה דהרמב"ם שכל דברים אלו למצוה לא למצוה בלבד אלא למצוה אף בהיתר היין לזה לכתחילה דין הוא שאחר כל המעשים הוא דהותר בשתית היין ורק נזיר ממורט שא"א לגלח דין שנשאר על הדיעבד זה שזריקה מתירתו ביין וז"ב

ולפי"ז נלע"ד פשוט דביום זה עדיין דין הוא שצריך להמתין שמא יגדל לו גם כן שער ויהיה לו זה ההיתר של תגלחת אבל ביום שלאחריו אז כיון שכבר נגמר ביום זה ההיתר בלא תגלחת אין מועיל אח"כ התגלחת להיתר ומותר לערב ושם נשאר אח"כ התגלחת רק למצוה כמבואר בה"ו גם כן שאז נשאר רק למצוה, וזהו טעם הרמב"ם פ"ו מה' נזירות ה"ה שיום שלאחר הקרבן נקרא יום שו אוי לגדל שער מפני שעתה אין שוב דין שצריך התגלחת משום ההיתר של תגלחת דק למצוה ויכול לקיים לאחר זמן לכך נקרא יום גידול שער שעתה לא איכפת לן אם לא יגלה עתה אבל ביום הבאת קרבן רוצים דוקא שיגלה היום משום ההיתר דלמצוה וז"ב