חלקו של יוסף (ש"ס) יד

המקום עושה מה שהם קובעים מקום פה לאכול רק דיש עשה של חוצה תן מחיצה וכיון שנפרצה אסור לאכול משום עשה זו משום הכי אם נפרצה עדיין אין פסול יוצא רק שחסר עשה דמחיצה ובתקנו המחיצה שפיר יכולים לאכול את בשר זה שהוקבע מקומה במחיצה זו

והנה בזבחים דף ק"ד בעי ר"א פרים הנשרפים ושעירין הנשרפים שיצא רובו במיעוט אבר מהו הך מיעוטא דאבר בתר רובא שדינן ליה והא לא נפקא ליה או דילמא בתר רובא דבהמה שדינן פשיטא דלא שבקינן רובא דבהמה ואזלינן בתר רובא דאיברים אלא שיצא חציו ברוב אבר האי מיעוטא דאבר בתר רוב אבר שדינן ליה והא נפק ליה או דילמא בתר בהמה שדינן תיקו ופירש"י מי הוי יציאה לטמא את המתעסקין בהוצאת רובן או לא הוי יציאה ותוס' שם ד"ה שיצא הקשו ע"ז וז"ל וקשה דבסוף כיצד צולין דף פ"ה אמרינן המוציא בשר פסח מחבורה לחבורה אינו חייב עד שיניח הוצאה כתיב בה כשבת ופריך ממתניתין דהכא דהיו סובלים במוט זה כו' ומשני בנגררים ואם כן רובו במיעוט אבר לא מיחייב הכא לענין שבת כיון דאגדו בפנים לא יטמא בגדים עכ"ל ולפי מש"כ בשיטת הסדר ק"פ דגבי פסח אף דהוצאה כתיב בה כשבת מ"מ אגדו בפנים מה שבחוץ פסול דמה שבחוץ היא הוצאה גמורה רק דבשבת לא נתחייב שדין הוא בשבת הוצאת כל החפץ וזה אין אנו למידין משבת רק זה אנו למידים שיהיה עקירה לגמרי מרשותה עד שיהיה הנחה ברשות אחר אם כן אף ביציאת פרים הנשרפים צריך הוצאה גמורה עד שיהיה הנחה חוץ לחומת עזרה אבל מה שאגדו בפנים לא איכפת לן

והרמב"ם פי"ט מפסוהמ"ק ה"ג העתיק תחילה דפרים ושעירים הנשרפים יש ספק אם יש בהם פסול של יציאה ואח"כ כתב וכן אם יצא חצי הבהמה ברוב האבר אם מחזיקין אותו כיוצא הואיל ויצא רוב האבר או עדיין אינן יוצאין שהרי לא יצא רוב הבהמה לפיכך נפסל מספק וישרפו בעזרה עכ"ל ועיין ראב"ד שהוא מפרש ולכאורה תמוה מאד שיטת הרמב"ם שאם יש כאן פסול יוצא הרי הדין הוא ככל יוצא ובכל יוצא הרי קיי"ל שפסול אף ביצא מקצת משום יוצא חוץ למחיצה אם כן אף כאן מיעוט אבר זה הוא פסול וגם הוא צריך להיות דומה ממש לשם וכמו שם הדין דוא שמה שיצא פסול והשאר כשר ה"נ כן

והנלע"ד דהנה כבר תמוהו על הר"מ שפסק שספק הוא אם יציאה פוסל בפרים הנשרפים הרי הוא פסק שקק"ל שיצאו לפני זריקה כשירים ובזבחים ק"ד מבואר דלמאן דמכשיר בקק"ל ה"ה כאן כשר אמנם פשוט דלק"מ דהא מה שכשר בקק"ל לדידן אינו משום סופו לצאת שהרי קיי"ל שאף לאימורים לא מהני פסול יציאה אף ששם אין סופו לצאת בע"כ דהחילוק רק דקדשים קלים קיל משום הכי שפיר יש לשאול אם בפרים הנשרפים שסופן לצאת חובה יש פסול יציאה או לא והגמ' דקאמר דלא מבעי הוא רק לזה המ"ד שאימורים פסול אם כן הטעם משום סופו לצאת ואם כן ודאי בפרה גם כן כשר

והנה הדין הוא דמשיצאו חוץ לחומת עזרה הם מטמאין את הנושאן בגדיהם לפי"ז זה היה פשוט להגמ' דבסופן לצאת חובה לא היה שייך פסול יציאה ומרצה זריקה עלה רק כאן היא השאלה דממנפ"ש אם תביט למה שסופן לצאת הרי אז יטמא פרה זו ועל טומאה לא שייך ריצוי הדם ומוכרח אתה להביט על מה שלא הגיע זמנם לצאת ואין בהם עדיין זה הדין שמשיצאו חוץ לחומת עזרה טמאים אם כן שוב שייך פסול יוצא

והנה הדין הוא דרק משעה שיצא כולה או רובה היא מטמאה בגדים לפי"ז על זה המקצת שיצא בודאי דלא שייך פסול יציאה שהרי סופו לצאת זה המקצת ואף אם יצא מקצת זה לא יטמא שהרי רק משיצא כל הפרה מטמא ויכולים להוציא כל פר בהנחה על כל מקצת כדמוכח מפסחים פ"ה שיכולים להוציא בנגררים ולכך מבעיא ליה באבר שיצא מקצת ברוב בהמה אם שייך פסול יוצא אם נימא דיש לה דין יציאת רוב בהמה שוב שייך פסול של יוצא ואם לא לא שייך פסול של יוצא

ומה שלא הביא הרמב"ם הך אוקימתא דפסחים פ"ה בנגררין נלע"ד פשוט בזה משום דיש לחקור במהות הדין דהמוציא אה הפרה מטמא בגדים אם פירושו הוא דפרה זו משעת יציאה יש בעצמו דין טומאה שכשמוציא איש אותו הוא מקבל טומאה והשפעת הטומאה ממנה הוא נובע או דהפירושו הוא שאין טומאת האדם שייכת כלל למה שהפרה טמאה או לא