חלקו של יוסף (ש"ס) קלג

ודאי כפירה בחוב ושייך כפירה אעפי"כ הדין דפטור משום אין נשבעין על כפירת ש שעבוד קרקעות הרי דאף דלא שייך טעם הרמב"ם שהרי אם יודה יוציא מתחת ידו זו הכפירה אעפי"כ שייך טעם דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות משא"כ גבי הך דשבועת הפקדון שם הסביר הרמב"ם משום דלא הוי כפירה אבל בחפר שיחין ומערות דהוי כפירה שם שפיר נשבעין ונראה להסביר החילוק כן דגבי הך דקרקע שם מה שממעט משבועת הפקדון הוא משום דחסר וכחש שאינו תחת ידו שיכפור ואם יודה גם כן לא יוציא מתחת ידו משו"ה בחפר שיחין ומערות שוב הוי וכיחש וחייב וזהו לענ"ד פירוש הגמ' דשבועות (דף לז) לפירוש הרמב"ם דקאמר שם דהך דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקע תלי בהך דקרקע אינה נגזלת והיינו דלמאן דאמר קרקע אינה נגזלת שוב דין הוא דלא שייך שבועה אלא דשם דחי דאפשר לומר משום מבל אבל לדידן דקרקע אינה נגזלת נשאר טעם הרמב"ם דמשום קרקע אינה נגזלת וחסר בוכיחש אבל גבי הך דשומרים ומודה מקצת שם כתיב כי יתן איש אל. רעהו כסף או כלים ושם דרשינן דצריך שיהיה בנתינה כסף או כלים שהוא מטלטלין אבל אם הוא בנתינה קרקע שוב הדין שפטור אף שעתה החיוב ממון הוא ונראה להסביר יותר דגבי שארי שבועות דין הוא בתביעה שהתביעה מחייבת שבועה וכיון שהתביעה היא קרקע אף שהחיוב הוא מטלטלין פטור משבועת הפקדון אבל בהך דשבועת הפקדון לא צריך כלל תביעה רק כפירה והכפירה הרי היא מטלטלין שהוא חיוב ממון

ולפי"ז מבואר היטב דגבי שבועת פקדון מועיל הטעם דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות משום דכיון שהודה הרי יש לו שעבוד אם כן אף בכופר יש לו שעבוד ולא יוציא מידו בהודאתו ולא נחשב כופר שאם יודה זה יוציא הפקדון שאף עתה הוא ברשותו משא"כ לענין שבועת מודה מקצת שם הרי על כפירת טענה חייב אף אם יש שעבוד כיון שהוא תובע עצם חיוב ולא שעבוד והוא כופר עצם חיוב אף שיש שעבוד זה ברשותו, ולא יוציא מידו אבל הוא על כפירת חיובים משו"ה גבי מודה מקצת שפיר נשבעין לפי שיטת הרמב"ם

והנה בכתובות (מב) גבי הך דאנסת ופתית את בתי והוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי משביעך אני ואמר אמן ואח"כ הודה חייב ר"ש פוטר שאינו משלם קנס עפ"י עצמו אמרו לו אע"פ שאינו משלם קנס עפ"י עצמו משלם בושת ופגם עפ"י עצמו ומפרש בגמ' אלא לדידכו אודי לי מיהת היכא דלא עמד בדין דכי קא תבע קנסא קא תבע ומודה בקנס פטור ורבנן סברי כי קא תבע בושת ופגם קא תבע במאי קמפלגי ר"ש סבר לא שבק איניש מידי דקייץ ותבע מידי דלא קייץ ורבנן סברי לא שביק איניש מידי דכי מודה ביה לא מיפטר ותבע מידי דכי מודה ביה מיפטר ולכאורה יש לתמוה בזה מה לנו בשבועת הפקדון מה דלא תבע איניש מידי דקייץ אם כן תבע ה"נ כסף אבל סו"ס כשהוא אומר לא אנסתי ולא פתיתי הרי זה כופר גם את המידי דלא קייץ והיינו בושת ופגם והרי בשבועת הפקדון לא בעינן כלל תבעו כמפורש בשבועות (לב) ופסקה הרמב"ם פ"ז מה' שבועות ה"ה דנשבע מעצמו אע"פ שלא תבעו גם כן חייב בשבועת הפקדון הואיל וכפר ונשבע אם כן אף כאן הרי הכפירה היה על הבושת ופגם ומה לנו בזה שלא תבע ולמה יפטר משבועת הפקדון

וצריך לומר דכמו דחזינן דגבי תביעה אזלינן בתר עיקר התביעה ה"נ גבי כפירה אזלינן בתר עיקר הכפירה ולפי"ז על מה שהוא תובעו על זה קאי עיקר הכפירה לכך לר"ש דתובע מידי דקייץ ע"ז הרי קאי עיקר הכפירה ועל עיקר הכפירה הוא פטור משום שהוא קנס שוב אי אפשר לחייבו על מה שרק נכלל בתוך הכפירה ועיקר כפירה הוא על מה שזה תובעו והבן

ומעתה נחזור לענין יחוד כלי ונלע"ד לבאר לפי"ד הרמב"ם דהוא מפרש פשוט דלכך צריך יחוד כלי לפי הגמ' דהרי כיון דשעבודא דאורייתא אם כן הרי אף כשיודה לא יוציא ממון מתחת ידו שהרי כבר יש לו שעבוד קרקע ואי אפשר לחייבו משום שבועת הפקדון ורק אם יחד לו כלי הרי אז הדין כשהוא כופר הוא גוזל ממנו את זה השעבוד כלי וכשהוא מודה הוא מוציא את השעבוד כלי מתחת ידו וכשהוא כופר הרי שעבוד כלי נגזל אם כן שפיר חייב משום שבועת הפקדון ולכך הוצרך לאוקמא כגון שיחד כלי לעשקו אמנם כ"ז הוא על הקרא דמן התורה אף מלוה ע"פ ושכר שכיר הקרקע משועבד ואם כן שוב אי אפשר לחייבו משום שבועת הפקדון רק ביחוד כלי אבל הרמב"ם לא היה צריך