חלקו של יוסף (ש"ס) קלב

צריך להסביר לפי שיטת הרמב"ם משום דפירוש שבועת הפקדון הוא שכופר מה ששייך לחבירו ועל ידי מה שכופר שוב אין מוציא הממון מתחת ידו משום שקנה בקנין גזילה או הלואה שכל שלא נתן למלוה ברשותו קאי אבל קרקע או עבדים שאין נגזלים אם כן אף שכופר מכל מקום לא נקרא שהוציא מרשות חבירו כלל שעדיין הם לפי הדין ברשותו אם כן לא לקח את שלו ואינו רק כפירת דברים בעלמא לכך אין חייב רק משום שבועת ביטוי לא משום שבועת פקדון שאף אם יודה לא יוציא ממון מתחת ידו שלעולם הן ברשות המפקיד אף בעת כפירה

והנה הרמב"ם פסק פ"ח מהלכות שבועות הי"ג וכן מי שהיתה עליו מלוה בשטר וכפר בה ונשבע פטור משבועת הפקדון שהרי בשטר נשתעבד הקרקע ונמצא זה ככופר בקרקע וכבר ביארנו שהכופר בקרקע פטור משבועת הפקדון וחייב בשבועת ביטוי שהרי נשבע לשקר עכ"ל ויש להקשות על דברי הרמב"ם דהרי הרמב"ם עצמו כתב פ"ד מטוען ונטען ה"ד דמודה במקצת בשטר אין זה מודה במקצת שהשטר לא תועיל בו כפירה והרי כל נכסיו משועבדים ועיין מ"ל שביאר דמשו"ה צריך לטעם כל נכסיו משועבדים הוא משום דרבינו כתב פט"ז מה' אישות דאע"ג דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות ל"מ הך רק כשאינו גובה אלא מקרקע אבל כשגובה ויש בשעבודו מטלטלי וקרקע לא מיפטר משום כפירת שעבוד קרקע לכך כתב רבינו שכל נכסיו משועבדים בין קרקע בין מטלטלין ולא מיפטר רק משום שאין יכול לכפור ולא משום שעבוד קרקע ולפי"ז קשה טובא איך סותר עצמו רבינו כאן וכתב דשטר הוי שעבוד קרקע הרי לא הוי כלל שעבוד קרקע שגובה אף מטלטלין ולא הוי ליה לומד רק שהוא הילך וכן אין יכול לכפור וזה מועיל אף לענין פטור של שבועת הפקדון כמש"כ רבינו עצמו בהי"ד דכופר במלוה שיש עליה עדים חייב בשבועת הפקדון משום שמא לא תתקיים עדותן ושמא לא יבואו העדים הרי דרק משום האי טעמא חייב אבל אי לאו האי טעמא היה פטור אף במע"פ אם כן מלוה בשטר דכנחקרה עדותן בב"ד הוא שוב הוי לן למימר הטעם שאין יכול לכפור משו"ה הוא פטור משבועת הפקדון ועיין בגמ' (לז) דלמא מרכס שטרא וקשה להבין למה בפקדון אמרינן דלמא מרכס ומודה מקצת לא הוי

ונלע"ד בגדר הדברים דחלוק הוא שבועת הפקדון משבועת מודה במקצת דהנה אף דעדים החתומים על השטר כמי שנחקר עדותן בב"ד מ"מ הרי מדרבנן צריך קיום וחזינן דשבועת הפקדון הוא על כפירה וכפירה הרי נקרא שכ"ז שלא נתקיים בב"ד כיון שכפר היה הדין שאין יכולים לחייבו משו"ה הך פטור דדבר שאין יכול לכפור אין מועיל כאן בפקדון משא"כ דין מודה מקצת שם הדין שהודאתו צריך להועיל בחיוב וכיון דשטר כמו שנחקר עדותו בב"ד אם כן אף בלא הודאתו היה מתחייב על ידי השטר ואף שצריך קיום מ"מ רק קיום לברר אם השטר אמתי אבל כל שמקיים גובה בשטר אם כן אף בלא הודאתו היו גובין ולא הועילה הודאתו רק לענין שלא נצטרך לחפש אחר עדים לקיים ולא לעצם החיוב זה לא נקרא הודאה וזהו החילוק בין שבועת הפקדון לשבועת מודה מקצת דשבועת פקדון הוא על כפירה דפקדון לא על כפירה דחיוב משו"ה כל שעתה הוא כופר חייב אף שאח"כ יבורר כ"ז שלא מבורר הועילה כפירה אבל מודה מקצת הוא על עצם חיוב וכל שאנו רואים שעצם חיוב יבורר ולא הועילה הודאתו שוב אין לחייבו משום מודה מקצת וזהו יסוד הדין דב"ק (קה) שם דמודה בפקדון והוא טוען שהוא גנב חייב בשבועת הפקדון משום דלמא מגנב אף דלגבי כפירת ממון לא נחשב זה כלל כפירה דהשתא עדיין לא נגנב מ"מ הוא כופר בחיובי של חפץ שיש עליו שזה אומר שיש עליו חיובי חפץ של גנב וזה כופר לגבי פקדון נקרא כפירה ששם הדין רק בכפירה אבל מודה מקצת ושארי שבועות שם צריך חיובי ממון וחיוב ממון לא הוי שהחפץ בעין עתה ולא נגנב והבן לכך הך דאין יכול לכפור אין מועיל בשטר רק לגבי חיוב מודה מקצת לא גבי חיוב של שבועת פקדון משו"ה בפקדון הוצרך הרמב"ם לטעם דש"ק

והנה טעם הרמב"ם דשעבוד קרקע או קרקע פטור משבועת הפקדון משום דלא כפר נלע"ד דרק בשבועת פקדון שייך זה אבל בשבועת מודה במקצת לא שייך זה דהרי גבי שבועת מודה מקצת פריך דלמה לי קרא למעט הא כל קרקע הוא הילך ותירץ בחפר בורות שיחין ומערות הרי דאז הוא דצריך קרא למעט ושם הרי הדין הוא שאם כופר הוי