חלקו של יוסף (ש"ס) קכח

הוי שומר שכר ושומר אבידה דהוי שומר שכר הוא רק משום דרחמנא שעבדיה אבל אי לא"ה לא הוי שומר כלל אלא דכיון דרחמנא שעבדיה הוי שומר שוב מה שהוא נהנה נעשה שומר שכר דכן גדר כל שומר אם הוא שומר בשכר הוא שומר שכר וזה כונת הגמ' ב"ק (נו) גבי שומר אבידה דרחמנא שעבדיה

לפי"ז מבואר היטב דהך דאומן הנה במה שתפיס אזוזי נקרא שזה רוצה לשומרו שהוא רוצה שיהיה תחתיו ואם יהיה תחתיו ודאי צריך לשמור שחבירו לא יתן לו חפץ אם לא ישמור אם כן זה עושה אותו לשומר אבל שומר שכר לא הוי שאין מקבל שום שכר שאף תפיס אאגריה הרי לא הוי רק על השכר המגיע לו אלא מה שתופס על שכר זה עושה לו לשומר לפי מסקנת הגמ' ושומר שכר נעשה שהרי יש לו שכר זה שהוא משתכר לו ושומר כבר נעשה אם כן יש לו שכר על זו השמירה ודאי קבל על עצמו שמירה שבשכר אבל כ"ז הוא כל ימי עבודה שאז הוא נהנה ממה שמשתכר לו נעשה בשכר זה שומר שכר ובהסתלק זו ההנאה שכבר השתכר ואמר גמרתיו אם כן כבר סילק מעצמו את דין השומר שכר שאמר לו שגמר מלהשתכר ואין רוצה עוד להחזיק בביתו אלא דאכתי כ"ז שאין נותן לו שכרה הרי אין רוצה ליתנו משום תפיס אזוזי אם כן אף עתה קבל שמירה משום תפיס אזוזי אבל זו הקבלה אין לה הנאה ולא הוי שומר שכר אבל בהך דמלוה על משכון הרי קבל שמירה כ"ז שיהיה משכון תחת ידו ובזו השעה שקבל שמירה הרי היה לו הנאה כבר נעשה שומר שכר וההנאה מחייבת על כל זמן השמירה וגבי אומן הוא כ"ז השמירה כל זמן שמוכרח להיות תחת ידו משום צורך עבודה ובגמר קבלת שמירה חדשה היא אבל כאן על כ"ז שמשכון תחת ידו יש קבלה שמירה הראשונה וזהו החילוק בין אומן למשכון והבן

לבאר בס"ד דין הילך

נחלקו הראשונים אם משכון הוי הילך עיין לר"י הלוי שהביא מהך דמנה אין כאן משכון אין כאן דמשכון לא הוי הילך עיין ביאורי לבעה"ת שער ז' ח"ב סק"ד שם הביאור האמתי בדברי הר"י מיגש שם דמשכון לא הוי פרעון רק הוא משכון על חיוב לכך אם מנה אין כאן לא שייך משכון משום זה לא הוי הילך

בשו"ע סימן ע"ב סעיף כ"ז משכון שנפחתו דמיו ביד המלוה וטוען הלוה ברי לי שנפחת מחמת שנרקב או אכלוהו עכברים או עש אם טוען המלוה ששמרו במקום שמשתמר מעכברים ורקבון וניערו כראוי אם כן אנוס הוא נשבע היסת שהוא כדבריו ואם מודה שלא שם אותו במקום המשתמר מעכברים או לא ניערו כראוי חייב לשלם הפחת ואם יש מחלוקת ביניהם זה אומר נפחת כך וזה אומר לא נפחת כל כך אם הלוה מודה שמתחילה לא היה שוה אלא כדי החוב כגון שהלוהו עשרים והיה שוה עשרים ועתה שוה עשרה והמלוה אומר שמתחילה לא היה שוה אלא ט"ו ושואל ממנו חמשה נשבע הלוה היסת ונפטר ואע"פ שהוא מודה מקצת שהרי המשכון הילך הוא אבל המלוה אינו נשבע שהרי גם מתחילה לא היה שוה אלא כדי חובו ואם מתחילה היה שוה יותר מכדי החוב כגון שטוען הלוה שהיה שוה ל' והלוהו עשרים ועתה אינו שוה אלא ט"ו ושואל ממנו עשרה והמלוה אומר שלא היה שוה אלא כ"ה ואין לו ליתן אלא ה' נשבע המלוה שלא נפחת אלא עשרה ומנכה לו ה' מתוכו והשאר גובה מהמשכון שהוא נאמן בשבועה עד כדי דמיו וכש"כ אם אחר שנפחת שוה כדי החוב והם חלוקים בפחת או שאמר המלוה איני יודע כמה נפחת שישבע המלוה שבועת היסת ונפטר עכ"ל השו"ע והוא מבעה"ת

והמפרשים הרבו לתמוה על השו"ע א' תמוהו הש"ך והסמ"ע דכיון דמלוה על המשכון שומר שכר אם כן למה פסקו דצריך רק שבועת היסת שבועת שומרים הוא דהוי ליה לישבע ב' מש"פ דמשכון הוי הילך ובס' פ"ז פסק דמשכון לאו הילך הוא ומה שקשה עוד בדברי השו"ע יבואר אי"ה להלן וכמו שנבאר

והנתיבות תירץ דכיון דיש לו משכון אם כן הרי המלוה שצריך לישבע שנאנס הוא שישבע ויטול ובשד"א לא שייך נשבעים ונוטלים לענ"ד אינו שהרי לפי"ז יש עצה ללוה שישלם שוב יהיה נשבע ונפטר ויחויב שבועה דאורייתא. לכן נלע"ד דכונת הבעל התרומות והשו"ע פשוט