חלקו של יוסף (ש"ס) קטז

להחזיר דמלוה ע"פ אינו גובה מן היורשין וי"ל דאע"ג דמדעת נתנם לו איתנייהו גביה בתורת גזילה דהוי כנתינה בטעות דלא נתן לשם מתנה אלא בתורת רבית ומקרי גזילה בעיניה כיון שהמעות בעין והיו חייבין להחזיר אי לאו דברשות לוקח דמי והוי שנוי רשות עכ"ל והנה דברי תוס' צריך ביאור דאם כן מה משני וחי אחיך עמך לדידיה קא מזהר רחמנא לבריה לא אזהר סו"ס הרי הוא גזילה אצלו אם כן נהי שאין חייב להחזיר מתורת רבית יחויב להחזיר מתורת גזילה ואין לומר דלפי המסקנא שוב הדר ביה שבאמת אינו בתורת גזילה דהרי מפורש באיזהו נשך (דף סא) דיש ברבית גזילה דקאמר ל"ל דכתב רחמנא לאו ברבית לאו בגזל הרי דיש ברבית משום גזל

והנלע"ד בזה דודאי רבית הוא התחייבות ומה שמשלם לא משום הך דגזל רק משום רבית רק כיון שגזרה תורה שאסור ליקח נשך אם כן פטור הוא מלשלם לא מדין שפקע ההתחייבות רק משום דאריא דאיסורא רביע עליה ולפיכך כשנותן בתורת רבית כיון שיודע שאיסור יש להחזיר ודאי אינו רוצה ליתן ומשום הכי הוא נותן רק מפני שמוכרח שוב הוי גזל אבל אם נותן בתורת מתנה היינו שהוא רוצה ליתן אף שפטור משום אריא דאיסורא אם כן הוא נותן מפני זה שרוצה ליתן לא מפני התחייבות אף שעבר על איסור רבית דכל שהלוה לו וגם התחייב לו יש איסור רבית אף אם נותן בתורת מתנה ולא כמו שראיתי מביאים בשם אחד מגדולי האחרונים שאין איסור רבית בנותן לשם מתנה ונראה שהוציא זה מדברי תוס' אלו וליתא ומפורש ברמב"ם שאף מחל לו דעת הגאונים שנשאר איסור רבית עד שיחזיר לו אף דמחל לו לוה למלוה הרבית כש"כ בנתן לשם מתנה שנותן רבית ודאי אין מועיל והתוס' לא חילקו בין אם נתן לשם מתנה לנתן לשם רבית לא לענין איסור רבית דודאי איסור של רבית פתיך בתרווייהו רק לענין איסור הגזל שיש ברבית שם יש חילוק אם נתן לשם מתנה אין איסור גזל ואם נתן לשם רבית יש איסור גזל בנתינת זו הרבית כיון שהוא נתינה בשעות וברור בהבנת התוס'

ולפי"ז מה דמשני בגמרא דב"ק (קיב) על מ"ד רשות יורש לאו כרשות לוקח למה הדין ם הוא שיורשים פטורים משום אל תקח מאתו לדידיה אזהר לבריה לא אזהר אף דלכאורה הרי הוא גזל אמנם הפירוש פשוט דרבית הרי הוא התחייבות אם כן בשלמא אצל מלוה גופו הוא גזל משום דלא שייך שיתפוס המלוה בתורת התחייבות שהרי רבית אסור ליקח אבל לבריה לא אזהר רחמנא שוב הוא לוקח ההתחייבות שיש לו ונהי דאם לא לקח עדיין הרבית אסור ללוה ליתו אף לבריה אבל זה כבר נתן הרבית אם כן הרי כבר עבר לוה רק עתה בנו צריך לתפוס שוב נהי שאצל אביו היה גזל שלא היה יכול לתפוס בתורת רבית לקנות שיש דין שחייב להחזיר אבל לבריה לא אזהר שוב יש דין שיכול לתפוס הרבית עבור התחייבות ואף שלוה אין רוצה ליתן אין חייב שוב בנו של מלוה לשמוע לו שהוא יכול לתפוס עבור זה ההתחייבות שיש לו שדין התחייבות הרי יש ואיסור רבית פקע לפי"ז הכל על מקומו הולך שלום דאצל מלוה יש גזל כמפורש ב"מ (סא) ואצל בן מלוה הוא דין גמור של התחייבות

ומעתה נבוא לביאור דברי הריב"ש והרשב"א שתמהנו עליו בריש דבריו ששם דנו שאין יורדין לנכסי מלוה כיון. שהרי אין שעבוד ותמהנו דמ"ש מכל חוב שאף למ"ד שעבודא לאו דאורייתא מכל מקום הדין הוא שיורדין לנכסיו ונלע"ד ביאור דברי הרשב"א וריב"ש דהנה בקדושין מבואר (דף יג) דאשה שהביאה חטאתה דין הוא שיביאו יורשין עולתה למאן דאמר שעבודא דאורייתא והטעם דמה שהיא חייבת משום מצוה עושה שעבוד נכסי דשוב דין הוא שאף יורשין חייבין מפני שכבר נשתעבדו עבדו הנכסים לפי זה צריך להבין מה מועיל גבי רבית מה דדין הוא דלבריה לא אזהר רחמנא סו"ס הרי הוא נתחייב להחזיר משום המצוה זו של וחי אחיך עמך שוב הוי לן למימר דנשתעבדו נכסים ושוב גובה מיורשים אף דלבריה לא אזהר רחמנא משום השעבוד נכסי ונלע"ד דכבר נתבאר אצלי במקום אחר דמה דאמרינן נשתעבדו נכסים הוא רק אם יגבו תקוים מצוה זו אף אחרי מיתה מפני שנשתעבדו נכסים לקיום מצוה זו אבל אם שאף אם יגבו לא יקוים מצות התורה לא שייך לומר שעבודא דאורייתא מפני שאף השעבוד עבוד דאורייתא לא היה רק על קיום מצות התורה וכאן לא יקוים מצות התורה לפי"ז פשוט גבי החזרת רבית עיקר דין