חלקו של יוסף (ש"ס) קיא

מעשה דאכתי תיקשה בשטר שיש בו רבית דמשעת כתיבה עביד ליה שומה ושם הרי יש מעשה חתימת העדים שוב למה לא ילקו עדים על זה

והנלע"ד דהנה לאו דלא תשימון שאנו אומרים שעדים וערב עוברים הוא מפני זה שהם גם כן גורמים השימה על ידי שהם עדים ועל ידי כתיבה השימה על ידי שנעשה בה דין שטר לענין משעבדי לפי"ז פשוט הוא דענין מה שמלוה עובר הוא עובר בלאו שלם שהוא שם את הריבית ועל ידי מה שהלוה גרם שיתחייב רבית ואף אם מלוה בלא עדים שיכול להכחיש ואין שעבוד נכסי מ"מ הרי התחייב על ידי הלואתו בדין של שעבוד הגוף לשלם רבית לזה עובר מלוה בלאו שלם של לא תשימון אבל עדים הרי אין עוברים רק על ידי מה שהלוה מלוה ללוה ובלא זה אין מועיל כתיבתם נמצא שלא עברו הלאו כי אם בסיוע המלוה והלוה לא עברו על לאו שלם ואין לוקין ומה דקאמר דלא תשימון קאי על מלוה ועדים אין זה הפירוש דעדים יש עליהם לאו מיוחד אלא דיש לאו דלא תשימון ומי ששם עובר ולכך בלא עשו שימה לבדם אין לוקין ולא דמי למקיף וניקף שהניקף לוקה משום סיוע אף שהרי לא עשה בלא המקיף דשם עיקר הלאו הוא על הסיוע ונקרא שוב שעבר על לאו שלם של לא תקיפו אבל כאן לאו דלא תשימון הוא על שימה שלימה ולפי"ז מיושב גם כן מה דגבי ניקף אמרינן דאם סייע בהדי לוקה במכות (כב) ונחשב זה הסיוע שוב ללאו שיש בו מעשה וגבי עבודת הלוים בערכין (יא) דקאמר לענין אם סייע בהגפת דלתות דאף דמשורר ששיער במיתה מ"מ מסייע לא גזרו רבנן לפי"ז פשוט דשם הלאו הוא על משוער וכן העבודה היא שוער לא מסייע לכך לא גזרו רבנן אבל כאן הלאו הוא ניקף ולא בא הסיוע רק לענין זה לחושבו לאו שיש בו מעשה ודאי דלענין זה מועיל הסיוע

איברא דלעצם זו החקירה יש לחקור אם הך דשנים שעשו מלאכה דפטורין אם הוא רק חידוש אצל שבת או אף בכל איסורים הדין כן ואי נימא דבכל איסורים הדין כן אתיא שפיר בפשיטות דלכך לא עברי עדים על לא תשימון משום דהוי שנים שעשו אבל אי נימא דהוא חידוש רק בשבת שוב הדק"ל למה לא ילקו העדים משום הך דלא תשימון והנה ראה זה מצאתי שהרשב"א בתשובה ח"א סימן (כח) עמד על מחקר זה לענין השאלה שנשאל אם מת בספינה אם יכול כהן ליכנס לספינה מפני שיסייע בהנדת הספינה וכתב לאסור וסיים שם ועוד מסתברא שלא נאמרו דברים הללו של מסייע אלא לענין שבת ולענין זב וטעמא משום דלענין שבת אמרינן שנים שעשו פטורין דכתיב בעשותה ובזה יכול וזה יכול נקרא לר"י מסייע והלכך שניהם פטורין אי נמי בזב משום דבעי שינשא רובו עליו והיינו טעמא דכל הני מתניתין דהיה רכוב על גבי בהמה וארבע טלתות תחת רגלי הבהמה וזב שהיה מוטל על חמשה ספסלים או על חמש פונדיות וזב בכף מאזנים ומשכב ומושב כנגדו כרע הזב טהורין כרעו הן טמאין ר"ש אומר ביחידי טמא ובמרובים טהור שאין אחד מהם נושא את רובו אבל אדם הנושא או המסיט את המת אפי' הן עשרה נושאין או מסיטין טמאים עכ"ל הרי דגדר לנו הרשב"א דבכל איסורים אף שנים שעשאו חייבים רק היכא דצריכים שיעשה כל המעשה כגון שבת שם תליא אם מתיחס כל זו מה שהוא מלאכה אליו אז חייב אבל אם אין מתיחס על העושה זו המלאכה אז פטור וכן גבי מסיט דזב דצריך שישא רובו שוב בשנים א"א ליחס שנשא הזב כל המשא אבל גבי הך דנושא מת שם הרי אף נושא מקצתו גם כן טמא שוב זה שסייע להניד טמא ואסור לכהן לעשות כן לפי"ז גם גבי לא תשימון כיון שהרי שם את הנשך מ"ל ששם במקצת הרי בכל איסורים אף על מקצת גם כן חייבין ולמה לא יחויבו העדים מלקות ועיין רמב"ם ה' כלאים פ"ט ה"ו

איברא דלכאורה רבינו הרשב"א סותר עצמו שכתב בחידושיו לב"ק (דף נג ע"ב) גבי שור ואדם שדחפו לבור דהשור משלם כופר והקשו תוס' הא אין שור בסקילה לרבה אין משלם כופר ושם אזיל לרבה ותירץ הרשב"א ז"ל מסתברא לי דלק"מ דעיקר הך דאין שור בסקילה הוא משום דכמיתת בעלים כך מיתתו של שור ובעלים הרי פטורים דהא הוי הכהו עשרה בני אדם כאחת ועד כאן לא אמרו שהכהו עשרה בני אדם כאחת פטורים בעשרה מקלות דליכא כי יכה כל נפש אבל הכא כיון שדחפוהו יחד כחד חשבינן ליה עכ"ל וזה פלא על הרשב"א הא כאן צריך שיתיחס כל המעשה להמכה דאי לאו הכי פטור וכיון שכן גם שנים שעשו הרי אי אפשרי ליחס כל המלאכה לאחד כדמוכח מהרשב"א עצמו גבי שנים