חלקו של יוסף (ש"ס) קד

והושבת דיינין לחוד לפימש"ב לק"מ דהושבת דיינין הוא גם כן בכלל דינין גם יש חיוב על בן נח לראות שיעשה דין אף אם יש דיינים אם לא יעשה דין אמת החיוב על העם לראות שיהיה דינים בעושי רע עוברי שש מצות ולכך הושבת דיינין הוא ענין בפני עצמו גם במקום שאין דיינים ואין חיוב דיינים כגון מקום שאינו פלך גם כן חיוב על כל יחיד לראות שיעשה שם דין

גם הרמב"ן והרמב"ם נחלקו ביסוד אזהרתן זו מיתתן דלפי שיטת רמב"ן רק אם הוא מוזהר על המעשה שלא לעשות אז עובר על לאו של מניעה ואזהרתן זו מיתתן אבל הרמב"ם סובר דכל שנכלל בשש מצות ובדינין נהרג עליהם וגם על קום ועשה משפט אם עבר נהרג ולפי"ז על מילה אם בבני קטורה יש חיוב מיתה בלא מל נחלקו הרמב"ם והרמב"ן דלשיטת רמב"ן אין מיתה רק בלאו לא בקום עשה ומילה קום עשה הוא ולהרמב"ם יש מיתה רק הרמב"ם כתב שאין נהרגין אבל חיוב מיתה יש

והרמב"ם כתב בפרק ט' מהלכות מלכים ה"ו בן נח חייב על כו' ועל הבהמה בין גדולה בין קטנה והוא נהרג לבדו ואין הורגין את הבהמה שלא נצטוו בהריגת בהמה אלא ישראל עכ"ל וביאור דבריו לענ"ד דודאי דין עריות נצטווה אף לעכו"ם וכן דין שעל ששה מצות יהיה דינין ויהרגו ומהששה דינים הוא עריות אם כן גם בעדיות יש דין שגם העובר יהרג לזה הדין שבן נה נהרג בבא על בהמה שזה בכלל דינים אבל הך דהריגת בהמה אינו משום עריות שגבי בהמה לא שייך עריות אם כן מה שנהרגת הוא רק משום תקלה וקלון ועכו"ם לא נצטוו על זה ולא נצטוו על הריגת בהמה רק ישראל והם לא נצטוו רק אם איכא תקלה וקלון כיון שהם בעלי חיים ועכו"ם תקלה יש קלון אין לזה הדין שאינה נהרגת

ואחרי כ"ז האמור מבואר דלהרמב"ם יסוד הך דדינים הוא שבני נח נצטוו על דינים שאלו השש מצות שנצטוו יפקחו הדיינים ע"ז שישמרום ולא יותר גם עצם דינים על זה גם כן נצטוו שישמרו שבני נח יקיימו אף דינים ומבואר דלהרמב"ם יסוד הך דין של שבע מצות אלו דבר חדש ומחולק הוא משארי אזהרות שלהם דעל אלו שבע מצות יש מצוה שימנו דיינים אבל על שארי מצות אין כלל שום מצוה שימנו דיינים שישמרו שארי מצות שלהם לפי"ז מבואר היטב כל יסוד דין בן נח להרמב"ם והוא דודאי בן נח אף שחייב מיתה מ"מ דין הוא שאין עליו חיוב מיתה קודם שיפסקו זה החיוב הדיינים וכמש"ב תוס' בע"ז (סד) והוכיחו מהך (דדף כז) דעכו"ם אין מורידין בע"כ דכ"ז שלא פסקו אין עליו חיוב מיתה ולפי"ז מבואר היטב דבשבע מצות פסק הרמב"ם שחייב מיתה והורגין אותו כיון דבשבע מצות יש עליהם דין דינין וכל בן נח שאין דן חייב מיתה משום דינין אם כן מוכרח בן נח לדונו ולכך חייב מיתה והורגין אותו אבל שארי מצות אף שחייב מיתה ואזהרה שלו מיתתו מ"מ הרי אין דין שחייבים לדונו ואין על זה מצות דינים שוב דין הוא שחייב מיתה אבל אין הורגין אותו ואף ישראל אין מצווה להרוג עובר על שארי אזהרות שמצווה בן נח דאף על ז' מצות שלהם אין ישראל מחויב לדונם דישראל רק בישראל חייב הוא לעשות משפט ולא בעכו"ם וכן לבער רע רק מישראל חייב ולא מעכו"ם וראיה ברורה לזה מגוף הדין דעכו"ם אין מורידין ולא מעלין דתיקשה טובא נהי שביארו תוס' דאף שעובד ע"ז מ"מ אין מחויבים להורגו שלא נגמר דינו אבל סו"ס איך פטור ישראל מלהורגו הרי בן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד אם כן ידון אותו ויחייבו מיתה בע"כ דאין ישראל מחויב לדון עכו"ם מיהו אם חייב מיתה אף ישראל חייבים להורגו דזה חזינן מדברי תוס' שאם עכו"ם לא היה צריך גמר דין אז ישראל היה חייב להורגו אם יכול אף דלא שייך ובערת הרע מקרבך מ"מ דין ומצות מיתה יש על כל מי שיכול להמית החייב מיתה

ולפי"ז מבואר היטב דבשבע מצות פסק הרמב"ם שחייב מיתה והורגין אותו משום דחייבין בני נח לחייבו מיתה מפני שהוא מכלל דינין אבל בשארי אזהרות כגון עכו"ם ששבת עכו"ם שעסק בתורה עכו"ם שהכה ישראל בני קטורה שלא מל אף שיש חיוב מיתה על זה לעכו"ם מ"מ אין הורגין שהרי