חלקו של יוסף (ש"ס) קג

ונהרג עליהם אם גנב ועשק או אנס ופתה בתו של חבירו או שהדליק גדישו וחבל וכיוצא בהן ומכלל המצוה הזאת שיושיבו דיינין גם בכל עיר ועיר בישראל ואם לא עשו כן אין נהרגין שזו מ"ע בהם ולא אמרו אלא אזהרה שלהן זו היא מיתתן לא תקרא אזהרה אלא המניעה בלאו וכן דרך הגמרא בסנהדרין ובירושלמי אמרו בדינין של נח הטה דינו נהרג לקח שוחד נהרג בדיני ישראל כל דין שאתה יודע שאתה שלם ממנו אי אתה רשאי לברוח ממנו וכל דין שאתה יודע שאי אתה שלם ממנו אתה רשאי לברוח ממנו אבל בדיני בני נח אע"פ שאתה יודע שאתה שלם ממנו אתה רשאי לברוח ממנו נראה מכאן שרשאי היה בן נח לומר לבעלי הדין איני נזקק לכם כי תוספת הוא בישראל לא תגורו מפני איש אל תכניס דבריך מפני איש וכל שכן שלא יהרג כשלא יעשה עצמו קצין שוטר ומושל לשפוט את אדוניו ומה יבקש הרב בזה חיוב וכי אנשי שכם וכל שבעה עממין לא עובדי ע"ז ומגלי עריות ועושים כל תועבה היו כו' עכ"ל של רבינו הרמב"ן בהשגה על הרמב"ם בפירוש התורה

ולתרץ דברי הרמב"ם נראה לי א' משה"ק הרמב"ן מירושלמי דבן נח שהטה דין של חבירו נהרג לקח שוחד נהרג הנה בהך דהטה דין צריך לומר דהוא משום הך דגזל והם חייבים על הגזל והך דלקח שוחד צריך להבין למה נהרג דאין לומר משום זה שהוא גזל שהרי מבואר בחו"מ סימן ט' דשוחד אין חייב להחזיר רק אם יתבענו הנותן ועיין בזה בסמ"ע שאף אם לא הטה הדין יש איסור שוחד אבל מבואר דאין השוחד בגדר גזל שכל זמן שלא תבע איז חיוב לפי"ז למה אם לקח שוחד נהרג ובשלמא בישראל כיון דשוחד אסור וחייב להחזיר שוב יש איסור גזל אבל גבי עכו"ם כיון דעכו"ם אין לו ציוי מיוחד על שוחד למה נהרג ונלע"ד דמוכרח מזה כשיטת הרמב"ם שאם בן נח עבר ולא דן נהרג לפי"ז כיון דשוחד עושה גרם להטית דין וכלשון הכתוב כי השוחד יעור עיני פקחים שוב השוחד גורם שאין הדין דין אם כן אם לקח שוחד אף בבן נח אין הדין דין וכיון שאינו דין שוב נהרג שעבר על דינים שראה וידע ולא דן וגרם שלא ידונו ודין הדינים הוא שמחויב לדון בכל דינים של בני נח משום הכי הדין שנהרג על זה

איברא דסוף דברי הירושלמי צריך עיון דקאמר דדין בן נח אתה רשאי לברוח ממנו ולפי"ד הרמב"ם אדרבה מחויב לעשות הדין ונלע"ד פשוט דאטו כל בן נח חייב לעשות דין הא בן נח שהוא אינו שופט ודאי אינו חייב אלא ענין הדברים הוא שבן נח רק מצווה על זה שיעשה דין בין העם וצריך לראות או שהוא ידון או שיעמידו דיינים ולכך אנשי שכם שראו וידעו ולא דנו ולא הושיבו על זה דיינים נהרגו אבל ודאי אין אחד מחויב להיכנס בעובי הקורה ולהיות דוקא הדיין רק בדיני בני נח הוא מחויב להיות בין הרואים שיעשה הדין וזהו בדיני בני נח אתה רשאי לברוח שאין אתה מחויב להיות הדיין רק אתה חייב לראות שיעשה הדין אבל בדיני ישראל אתה מחוייב להיות הדיין ולזה הדין הוא שכל בעלי שכם נתחייבו הריגה שהרי הם כולם מחוייבים לראות שיהיה דין אף שאין יכולים להיות דיינים משו"ה נהרגו כולם

עוד מש"כ רמב"ן שאין הדינין פירושו לעשות דין רק כל דיני מלוה ולוה וכדומה זה אינו לענ"ד לפי"ד הרמב"ם אלא הביאור הוא פשוט דדינין היינו שנצטוו בני נח להיות רואים שעושים דין במי שעובר על שש מצות שלהם והיינו גזל ועוד אלא דלכאורה יפלא מלוה ולוה איך דנין הא אינו גזל אמנם ברור דכל דיני בין אדם לחבירו בכלל גזל הוא לדעת הרמב"ם בבני נח שאם כופר לו הלואה נקרא גזלן וכל כיוצא בו וזהו שכתב הרמב"ם פ"ט מ"ה מלכים ה"ט בן נח חייב על הגזל בין שגזל עכו"ם בין שגזל ישראל ואחד הגוזל או הגונב ממון או גונב נפש או הכובש שכר שכיר וכיוצא בו אפילו פועל שאכל שלא בשעת מלאכה על הכל הוא חייב והרי הוא בכלל גזלן מה שאין כן בישראל כו' עכ"ל ויתר דברי הרמב"ם בהלכה זו יבואר בעזה"י להלן אבל גילה לנו הרמב"ם שכל דיני בני נח בדיני ממונות נכלל בכלל הגזל ושוב דינין יש עליהן שפירושו הוא לדון בשש מצות ובכל שש מצות הרי גם הך דגזל הוא בכללן אם כן יש דינין עליהם

והלחם משנה הקשה לשיטת הרמב"ם דדינין היא הושבת דיינין כסנהדרין (דף לו) דמנו בשבע מצות בני נח דינין והקשו דבמרה נצטוו ותירצו לא נצרכה אלא לעדה ועדים והתראה ותירצו להושיב ב"ד בכל פלך ופיך והקשו שגם בני נה נצטוו על זה משמע מפשטא דדינין פירושו כרמב"ן דיש דינין לחוד