חלקו של יוסף (ש"ס) קב

הא בדיני אדם אין חייב מיתה ולא דמי להך דסנהדרין (פב) גבי בא על ארמית וגונב קסוה דפריך מי איכא מידי דרחמנא פטריה ואנן מחייבין ליה ותירץ דחייב כרת שם הרי עיקר הקושיא היא רק משום דהתורה פטרה ע"ז מועיל מה שחייב כרת והך דעבר ושנה זה עושה לחייב מיתה בידי אדם אבל על הך דחייב מיתה בידי שמים לבד ולא גרם שום חיוב בידי אדם היכן מצינו שיוכל ליהרג אם לא נפק מיניה זרע מעליא ב' כתב הרמב"ם פ"י ממלכים ה"ח דעל מילה אין בני קטורה נהרגין אף שמצווין ואזהרתן זו מיתתן מיהו המ"ל רצה לומר שם משום שנתערבו הם רק ספק חייב וספק נפשות להקל אבל לא משמע זה בלשון הרמב"ם ג' כתב הרמב"ם פ"י מה' מלכים ה"ט עכו"ם שעסק בתורה לא יעסוק אלא בשבע מצות שלהן בלבד וכן עכו"ם ששבת אפי' ביום מימות החול אם עשאוהו לעצמו כמו שבת חייב מיתה כו' ואם עסק בתורה או שבת חייב מיתה על זה אבל אינו נהרג ופלא מנ"ל להרמב"ם שאינו נהרג כיון שחייב מיתה וכבר תמה הלחם משנה וכתב שאיסורא בעלמא ואסמכתא הוא אבל אינו במשמע בלשון הרמב"ם שכתב חייב מיתה וכ"ז צריך ביאור

וראיתי בספר קרית ספר להמבי"ט פ"י מהלכות מלכים שכתב וז"ל ונכרי שהכה ישראל אע"פ שהוא חייב מיתה כדכתיב ויפן כה וכה וירא כי אין איש ויך את המצרי אין ממיתין אותו דליכא בהו אזהרה עכ"ל לפי"ד הוא מפרש פשוט הך דאזהרתן זהו מיתתן דצריך אזהרה למיתה אף בבן נח ומשו"ה כיון דכאן לא כתיב מפורש אזהרה להן אי אפשר להמית אותו אבל קשה דאם כן איך הכה משה את המצרי הרי סו"ס אין אזהרה בהכה ישראל ואיך יחויב מיתה גם קשה לכאורה על המבי"ט הרי גם בגזל לא כתיב אזהרה דכתיב רק מכל עץ הגן תאכל וילפינן שרק עץ הגן לא גזל והוא לאו הבא מכלל עשה שאינו רק אזהרה דעשה דלא שמה אזהרה שהרי הוא לאו הבא מכלל עשה שהוא רק עשה כמפורש פסחים (נט) וכ"ד אם כן איך בן נח נהרג על הגזל הרי חסר אזהרה בע"כ דצריך לומד דאזהרתו זהו מיתתו פירושו שאיסורו מיתתו אם כן גם בהכאה כיון דחזינו דאסור לעכו"ם שיכה ישראל שוב איסורו מיתתו וצריך לומר להמבי"ט דודאי בבן נח אין הגדר דאזהרה שצריך שיהיה אזהרה בלשון לאו ויהיה כאן השמר ואל ופן לא תעשה אלא צריך שיהיה מפורש בתורה שאסור לעשות כן וזהו אזהרה שלו ולכך גבי הך דגזל דכתיב מפורש מכל עץ הגן ולא גזל הרי מפורש הוא בתורה איסורו נקרא אזהרה ואזהרה שלו מיתתו אבל גבי הכאה של מצרי שם לא כתיב שאסור להכות ישראל ולא כתיב כלל אזהרה רק כתוב בתורה שמשה הרג למצרי שהרג ישראל שוב אין האזהרה והאיסור מפורש בתורה ולא שייך אזהרתו זהו מיתתו לכך דין הוא בזה שאינו נהרג על זה אבל לא יתורץ שארי דברי הר"מ במילה שאין נהרגין שם מפורש שמוזהרין על המילה וכן בעוסק בתורה ובעכו"ם ששבת שם הרי מפורש בתורה אזהרה שלהם ולמה דין הוא שפטור ממיתה בידי אדם ולהלן יבואר בדברינו בעזה"י שיטת רמב"ן בדין אזהרתן זהו מיתתן

והנלע"ד בזה בשיטת הרמב"ם עפימש"כ פ"ט מהל' מלכים הי"ד וכיצד מצווין על הדינין חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו ולהזהיר את העם ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו ובן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד בלא התראה ועל פי קרובין אבל לא בעדות אשה ולא תדון אשה להם עכ"ל והרמב"ן בפירושו על התורה פרשה וישלח האריך להשיג על הרמב"ם וז"ל שם באמצע הדבור והרב השיב בספר שופטים (ר"ל הרמב"ם השיב על מה נתחייבו בעלי שכם הריגה) ואמר שבני נח מצווים על הדינים והוא להושיב דיינין בכל פלך ופלך לדון בשבע מצות שלהן ובן נח שעבר על אחת מהן נהרג בסייף ראה אחד שעבר על אחת מהן ולא דנוהו להרגו הרי זה הרואה יהרג בסייף ומפני זה נתחייבו בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו ואין דברים הללו נכונים בעיני שאם כן היה יעקב אבינו חייב להיות קודם וזוכה במיתתם ואם פחד מהם למה כעס על בניו וארר אפם אחר כמה זמנים וענש אותם וחלקם והפיצם והלא הם זכו ועשו מצוה ובטחו באלהים והצילם ועל דעתי הדינין שמנו לבני נח בשבע מצות שלהם אינם להושיב דיינין בכל פלך ופלך בלבד אבל צוה אותם בדיני גנבה ואונאה ועושק ושכר שכיר ודיני השומרים ואונס ומפתה ואבות נזקין וחובל בחבירו ודיני מלוה ולוה ודיני מקח וממכר וכיוצא בהן בענין הדינין שנצטוו ישראל