חלקו של יוסף (רמב"ם) רפח

וזה אין להקשות כיון דמן התורה מותר להאכיל ורק מדרבנן יש מצות פרישה איך יופקע הטומאה ויהיה אוכל שאי אתה יכול להאכיל לאחרים דפשוט הוא דענין חשיבות אוכל נחשב עם המציאות ואם אין מאכילים לאחרים יהיה מאיזה טעם שיהיה שוב לא נחשב אוכל אבל השיטות דסוברים שמותר להאכיל לגוי פלא מגמרא הנ"ל

ומצאתי בספר האשכול בסדר י"ח טריפות שעמד על זה ז"ל ויש שכתב שאין אסור ליתן לגוי בשר או אבר מדולדל דלישואל נמי אין אסור אלא מדרבנן ולא היא בתוספתא שנינו (הוא בחולין וע"ז בתוספתא וכבר הביא הפרי חדש תוספתא זו) על ז' מצות נצטוו בני נח ועל אבר מן החי כיצד אבר ובשר המדולדל ואין בו להעלות ארוכה אסור לבן נח וכ"ש לישראל ותו תנן חולין (קכא). האבר ובשר מדולדל בבהמה מטמא טומאת אוכלין במקומן וצריכין הכשר נשחטה הבהמה הוכשרה בדמיה דר"מ רש"א לא כו' ר"ש מטהר ופירש בנחל אשכול גם כן דהכונה למה דקאמר בגמרא דהוי אוכל שאי אתה יכול להאכיל לאחרים ומוכרח דאסור לבן נח גם למדנו מהתוספתא דבשר מן החי אסור לבן נח שאף בשר המדולדל אסור

ונראה לישב לפי שיטת הרשב"א והר"ן שהם יסברו דלפי"מ דרצה לאוקמי דברי ר"ש אמציעאתא דנשחטה דר"ש מטהר משום אוכל שאי אתה יכול להאכיל לאחרים יפרש לא משום איסור של אבר המדולדל רק דכיון שנשחטה לעכו"ם דלא בני שחיטה נינהו הרי מיתה היא ומיתה עושה ניפול ואסור משום אבר מן החי לבן נח ואף דלישראל שרי מן התורה לא שייך מי איכא מידי דהוי סבר כמ"ד (דף יג) דלא שייך מי איכא מידי וכמש"ב שם תוס' משום דעכו"ם לאו בני שחיטה הם וז"ב שו"מ שבספר נחל אשכול כתב לישב כן אבל הרי עיקר איסור של אבר מדולדל ובשר מדולדל מובשר בשדה טריפה לא תאכלו נפקא ומוכרח דיש בשר מן החי לבן נח ושלא מש"כ העוניו"ט וח"ו לצרף אפילו לסניף למכור בשר מן החי לבני נח

ועיין באשכול שם שהביא דבשר מן החי אסור לבן נח והביא (מדף קכא) דבשר פורש ממפרכסת אסור לבן נח וזה נעלם מהעונג יום טוב ועיין באשכול שדעתו דבשר בנפשו דמו לא תאכלו כולל בין בשר בין אבר דמשמע נמי נפש לא תאכל ומשמע נמי בשר לא תאכל ותו דכתיב אכול תאכל משמע ולא אבר מן החי ולא בשר מן החי ולפי"ז נלע"ד לחדש דאף דבישראל אבר מן החי צריך בשר משום דכתיב לא תאכל הנפש עם הבשר ע"ז משמע דבשר צריך אבל כאן הרי בשר קאי על איסור של בשר מן החי ואיסור אבר נפקא מדמו בנפשו ולא כתיב בשר אם כן כל שנקרא נפש שאין עושה חליפין בן נח חייב משום אבר מן החי וכן למאי דנפיק מאכול תאכל ולא אבר כל שנקרא אבר אסור ולפי"ז מיושב קושית השאגת אריה למה לי לאסור אבר מן החי לבן נח תיפוק ליה שיש בו מקצת בשר שוב חייב משום בשר מן החי ואף שהוא כ"ש הרי לא ניתנו שעורים לבן נח לפי"ז פשוט דצריך לאבר שאין בו בשר ואף דישראל אין מוזהר רק על בשר אבל עכו"ם מוזהר אף שאין בו בשר אבל כ"ז לפי האשכול אבל תוס' בחולין (לג) ד"ה אחד כתבו מפורש דבן נח צריך משהו בשר גידין ועצמות לאבר מן החי ושלא כמש"כ. השמטה לפ"ו הלכה ג'

בפנים ביארנו שיטת הרמב"ם בדין דם הנפש לענין כפרה ולענין כרת וישבנו קושיות הגאון אבי הנתיבות בחידושיו לכריתות (כב) על שיטת הרמב"ם וראיתי שם בסופו שהקשה עוד קושיא וז"ל אך זה קשיא לענ"ד וגדולה היא אלי במש"כ הרמב"ם בפ"י מה' טו"א דם המצוי בבהמה הוא דם השותת בשעת שחיטה אבל דם קילוח אינו מכשיר שעדיין חיין הם מבואר דאם הבהמה חי לא מכשיר הדם וקשה מהך דחולין (לח) השוחט וניתז דם על האוכלין ונתקנח בין סימן לסימן פליגי ר"ח ורבי אבל לא נתקנח לכו"ע מכשיר וקשה הא כשניתז הדם קודם שחיטת סימן השני כבר ניתז הדם ועוד הבהמה חיה ואיך מכשיר וביותר תמה על הרמב"ם שבסוף הלכה זו הביא הדין דנתקנח בין סימן לסימן וצע"ג עכ"ד ולענ"ד לק"מ וכונת הרמב"ם פשוטה דלענין דם שחייבין כרת קיי"ל דדם מגפתה נקרא דם וחייבין כרת כמו שמבואר פ"ו ממאכלות אסורות ולענין הכשר לא מכשיר סובר הרמב"ם דכיון שהתורה