חלקו של יוסף (רמב"ם) רפט

חידשה דם חללים אם כן דם מגפתה אינה של חללים ואינו מכשיר ודם קילוח גם כן כיון שזו הדם עדיין נובע מהחיות שהרי הולך בקילוח גם כן אינו מכשיר אבל נתקנח בין סימן לסימן הרי מיירי בדם שפסק ממנה כח הקילוח ופסק החיות מהדם ובע"כ אף דהבהמה חיה מ"מ פסק החיות מהדם משום דאמרינן בחולין (לג) דחיי ריאה תלוים בקנה ולזה הדם ההולך מהקנה שהולך מהריאה שוב יכול להיות מת אף שעדיין לא נשחטה הבהמה ומשום דהרי הריאה כבר מתה ונוטל המקור שהבהמה יכולה לחיות והולך גם כן ממקום שכבר מת היינו מהריאה שפיר הוי דם מתה ומכשיר וז"ב

וכעין סברא זו מצאתי בתוס' דזבחים (דף ע) בשם רבינו חיים דאמר הפורש מן הטריפה יש לו דין טומאת נבלה אף דעצם הטריפה אינה נבלה והיינו דכיון דטריפה אינה חיה נהי דהיא עצמה אין לה טומאת נבלה אבל אבר הפורש ממנה ומת יש לו שוב דין נבלה כיון שלא פירש מחי ועיין בפנים בביאורי לפ"ה ממאכלות פ"ה ה"ו שכתבנו לישב מה שתמוה לכאורה על שיטת רבינו חיים מגמרא דחולין (כג) דתלש אבר ונטרפה חייב משום אבר מן החי וטריפה ולמה לא יחויב משום נבלה ונלע"ד כעת לתרץ פשוט לפימש"ב פ"ד ממאכלות אסורות הט"ז דטריפה מקצת נבילה וטריפה שנתנבלה דחייבין שתים הוא רק דכיון שחל מקצת נבלה וחל כל נבלה אח"כ שוב דין הוא שחייבין שתים למ"ד איסור חל על איסור אבל אם נעשית נבלה בבת אחת א"א לחייב משום טריפה שמתה כולה אי אפשר לחייב משום הך דמתה מקצתה אם כן כאן שנעשית בבת אחת נבלה וטריפה על ידי זו התלישה לפי שיטת רבינו חיים א"א לחייב שתים דכיון שיש כל מתה א"א לחייב משום מקצת מתה אבל לפי"ז קשה דהיה לנו לחייבו שוב משום נבלה לבד ולא משום טריפה ולמה קאמר הגמרא דחייב משום טריפה לזה היה נראה כמש"ב בפנים

והנה הרמב"ם פ"ד ממאכלות אסורות הי"ז פסק דנבלה וטרפה מצטרפין זו עם זו ונלע"ד דלא זו שמצטרפין אלא שאם הבשר טריפה ונבלה גם כן אין לוקה רק אחת ונלע"ד להוכיח מיבמות (לב) (לג) דזר שאכל מליקה חייב שתים משום זרות ומשום נבלה ולמה לא ילקה שלש גם משום טריפה שהרי במליקה גם טריפה יש כמו שמבואר בחולין (דף כ) בתוס' שם בע"כ דצריך לומר דכיון דנבלה וטריפה לאו אחד הוא ומצטרף שוב א"א ללקות שנים לפי"ז לק"מ על ר"ח מחולין (קג) דשם א"א ללקות רק או משום נבלה או משום טריפה והש"ס חדא מינייהו נקיט.