חלקו של יוסף (רמב"ם) רפג

שבתי וראיתי דאף ישוב זה אינו עולה נכון שהרי ז"ל הסוגיא דזבחים (עח) אמר ר"ל הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור א"א שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו ש"מ תלת ש"מ איסורין מבטלין זא"ז וש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא וש"מ התראת ספק לא שמה התראה מתיב רבא עשה עיסה מן חטין ומן אורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואע"ג דרובא אורז מדרבנן אי הכי אימא סיפא אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח אלא מין בשאינו מינו בטעמא מין במינו ברובא עכ"ל הגמ' אם כן לפי"ז גבי הך דבשר שנתערב בגידין ועצמות לא שייך שיבטל אף מין במינו שהרי אין בגידין בנותן טעם אם כן עיקר הטעם נותן הבשר וכן עצם הרי אין בו טעם רק השומן שבו שהוא בשר שוב אי אפשר לו שיבטל ברוב והדק"ל דלמה הוצרך הר"מ לחייב בן נח משום אבר מן החי ותיפו"ל דאיכא בשר

וראיתי לבאר קצת הסוגיא דשם א' הקשה הגרע"א וז"ל על הך דקאמר ש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא ק"ל למ"ש תוס' חולין (דף צט) בשם הר"י דאורליינש דאף אם טעם כעיקר. דאורייתא מכל מקום לא הוי רק איסור עשה ואם כן הכא דמיירי לענין מלקות שפיר אמרינן דבטל ולא נשאר רק עשה דטכ"ע עכ"ל ולענ"ד לק"מ דעיקר טעם הר"י דאורליינש הוא משום דאף דטעם כעיקר דאורייתא אבל אינו אסור רק משום טעם ולא יותר שהרי אין כאן עיקר ועל טעם אין לוקין שעל טעם אין רק עשה ולא עצם הלאו של איסור אבל כאן הרי אכל חתיכה עצמית של איסור אלא דאנו באים לומר שיבטל ברוב אבל כיון דטעם כעיקר דאורייתא הרי חזינן דאף דעצם הדבר הוא היתר והוא רוב אעפי"כ כיון שהטעם נרגש הוי הטעם כאיסור בעין ולא בטל בעצם האיסור ועוברים על עשה דטעם כעיקר אם כן שוב אם זו החתיכה של איסור יש בו טעם הוי זו החתיכה איסור בעין ולא בטל האיסור ברוב שהרי הטעם נרגש בו שוב כאן לוקה שהרי אכל אף עצם איסור לא את הטעם בלבד לזה ממה דלא לקי הוכיח דנותן טעם ברוב לאו דאורייתא הוא משום דאי לא"ה היה לוקה וברור

ב' ק"ל לענ"ד על הך דמתיב רבא מעשה עיסה מן חטין ואורז דיצא ידי חובתו בפסח ואע"ג דרוב הוא אורז מוכרח דנותן טעם ברוב דאורייתא ועל זה קשה לי, הרי רבינו הרמב"ן ז"ל הביא הירושלמי בענין זה וביאר אותו בהלכות חלה הא מתניתא חזינא לפרושא ולברורה הכא משום דקשיא ועמומה היא ודאי מדקתני ואדם יוצא בה י"ח בפסח שמעינן מינה דמדאורייתא הוא דהויא כשל חטים כל אימת דאיכא טעמא דחטים כו' ואשכחן בתלמוד ארץ ישראל פרושא דמלתא משום גרירה כו' דאע"ג דעיסת אורז פטורה דלאו לחם הוא כי מערב לה בהדי דגן הדגן גוררו לעשות הכל לחם להתחייב בחלה וכו' ודקי"ל לרבנן דאינהו גוררין ומביאין אחרים לידי מצה וחמץ ולא שאר כו' ודקא מייתי ראיה מהא מתניתין פ' כל הזבחים דמין בשאינו מינו בטעמא וטעמא מדאורייתא לא בטיל קושטא היא ועל הדין אורחא נמי איתמר דאע"ג דחטים גוררין את האורז אי טעמא בטל דבר שנתבטל מעצמו האיך גורר את אחרים אלא ודאי טעמא לא בטיל וכיון דלא בטיל ואחזי לאצטרופי בדנפשיה כגון דאיכא כזית בכדי אכילת פרס מצטרף לכל עונשין שבתורה לגבי חלה ומצה נמי גורר את האורז לעשות לחם עכ"ל ובעניי סו"ס לא זכיתי להבין דברי הרמב"ן דכיון דרק טעם הוא ולכך אין לוקה רק אם אכל כזית ממש בכדי אכילת פרס משום הך דין של טעמו ולא ממשו אם כן גם גבי מצה איך יוצא אם רוב מן האורז הרי חסר כזית דגן במצה בע"כ דצריך לומר דכאן לא כתיב דגן רק כתיב הך דין של בא לידי חמץ ומצה ולכך משום גרירה הרי בה לידי חמץ ומצה שוב דין הוי שיוצאים ידי מצה אם כן שוב מה מוכיח מכאן דנותן טעם דאורייתא הרי כאן לאו משום נותן טעם הוא רק משום גרירה

והנלע"ד ביאור הך סוגיא ונקדים בזה דיש דין חמץ ויסוד חמץ הרי הוא רק טעם ולא ממש שממש הדבר הרי היה אף קודם שנתחמץ לפי"ז כאן אסרה תורה את הטעם אמנם באורז הנה עצם האורז לבד אינו מחמיץ רק מי הוא שנותן בו החימוץ הדגן לפי"ז סובר הגמ' פשוט דבשלמא אם נותן טעם לא בטיל אם כן כאן שנותן טעם כאילו הוא עצם החטים נעשה חמץ גמור שוב נקרא בא לידי' חמץ ועוברים על חמץ ויוצאים ידי מצה אבל אם נותן טעם לאו דאורייתא אם כן כיון שעצם החמץ הוא רק טעם מהחטים וגוף האורז לא נתחמץ כלל שוב הוי לנו לומר שגוף זה החמץ בטל באורז שלא הוי