חלקו של יוסף (רמב"ם) רפב

נתגייר אח"כ שאם אכל אבמה"ח שי"ב משהו בשר גידין ועצמות שאם באים לחייבו משום בשר מן החי אי אפשר שעתה ישראל הוא וצריך כזית אבל אם משום אבר מחייבין אותו בנתגייר חייב מלקות כיון שאכל אבר כמבואר פ' בן סורר ומורה (עא) בן נח שבירך את השם ואח"כ נתגייר פטור בא על אשת איש ונתגייר חייב מ"ט קלה בחמורה מישך שייכא אם כן גם כאן דין של מלקות עם מיתה שייכים משום הכי חייב בנתגייר מלקות

ולענ"ד הא' מה שתפס שאם אכל כ"ש ונתגייר פטור משום בשר מן החי לפי"ד שתפס ששייך דין של קלה בחמורה מישך שייכא לענ"ד אף בכ"ט חייב מלקות משום דהרי יוצא מהסוגיא דסנהדרין דאף אם בשעה שהיה בן נח עבר בלא התראה הדין שחייב מיתה אף עתה שהוא ישראל משום דרק דין של הך דעצם מיתה אם יש חילוק בין ישראל לעכו"ם אז אם נעשה ישראל פטור אבל דין התראה שהוא רק פרט מחיובי מיתה ואחד מגדרי התורה הוא שוב כיון שכבר בהיותו בן נח ונתגייר עתה שעוד כבר נתחייב מיתה אין לסלק המיתה משום חסרון התראה דרק לחייב מיתה אין יכולים בלא התראה אבל לענין זה שלא לפטור ממיתה שכבר נתחייב אף גבי ישראל חייב בלי התראה אם כן ה"נ פרט זה של חצי שעור לא נאמר הך דחצי שעור רק שלא לחייב ישראל אבל זה שכבר נתחייב אף עתה בהיותו ישראל לא נפטר משום חסרון השעור

מיהו למ"ד חצי שעור מותר מן התורה אם כן לישראל הוא היתר גמור ודאי שייך הך דאשתני דינא אבל למ"ד דאסור מה"ת שוב הוא רק גדר בחיובים כזית שוב לא שייך אשתני דינא וביותר דלמ"ד ח"ש מותר מה"ת אף בן נח לא היה נהרג על חצי שעור משום מי איכא מידי או דאף לר"ל ח"ש אסור מן התורה גבי הך דאבר מן החי כמפורש בירושלמי דתרומות פ"ו דמודה ר"ל באבר מן החי ולפי"ד אלו של הרמב"ם יש להסביר באמת דהיינו טעמא דמודה דכיון דאסור לבן נח והא לא נתנו שעורים לבן נח שוב אף ישראל אסור דלא גרע מבן נח אבל יהיה איך שיהיה לא מצינו דמשום שאכל בגויות חצי שעור יהיה פטור עתה בנעשה ישראל אם כן נדחה גם תירוץ זה

הב' נדחה לענ"ד הדרך הב' מטעם אחר דודאי את ישראל אין לענוש על עבירת בן נח ומה שהדין דקלה בחמורה מישך שייכא הוא רק משום דזה הדין שיש אצל גוי וישראל שוב אף נתגייר לא פקע זה הדין משום דהרי אף עכו"ם בדין זה ישנו כישראל אם כן כ"ז במיתה ומיתה שייך קלה עם חמורה שייכים שהרי בחמורה יש גם קלה ואם אין יכולים להמית אותו במיתה הכתובה הרי הדין הוא שאנו מחייבים רק את זו המיתה שהיא כתובה רק אם יכולים אבל אם אין יכולים ממיתים בכל מיתה אם כן לבד מיתה הכתובה יש בו חיוב מיתה כללי ולזה הדין הוא שאנו מחייבין אותו משום דקלה בחמורה שייך אם כן כיון שהוא נתחייב בהך דחמורה בהיותו עכו"ם שוב גם בקלה נתחייב לזה דין הוא שנשאר חיוב הקל אבל מיתה ומלקות הרי שני ענינים נפרדים הם זה מזה וחיוב המיתה אינו גורר חיוב מלקות ואטו מי שאין יכולים להמיתו היתכן שיחייבו לו מלקות ודאי דלא שייך בה קלה בחמורה מישך שייכא ופטור הוא מכל וכל משום דהרי החמורה אי אפשר לחייבו שישראל הוא וקלה אי אפשר לחייבו שדין ישראל אי אפשר לחייב בעד עבירות שעבר שהוא עכו"ם אם כן גם זו הנפק"מ אינה בין אם חייב משום אבר מן החי לבין אם חייב משום הך דבשר מן החי וכיון שכן הרי הדק"ל דלמה כתב הרמב"ם ב' הדינים

אמנם לענ"ד פשוט דהרי מבואר בזבחים (דף עח) דהפגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן פטור משום דאי אפשר שלא ירבה מין אחד על חבירו ויבטלנו לפי זה מבואר פשוט דאילו היה הדין שאין בן נח מצווה על אבר מן החי רק על בשר מן החי שוב היה הדין נותן שאם אכל אבר של בשר גידין ועצמות היה פטור משום בשר מן החי שהרי לדידיה רק הבשר אסור לא הגידין ועצמות דהרי גידין ועצמות לא נקרא בשר כמבואר פ"ד ממאכלות אסורות כמש"ב כל זה באורך בעזה"י בביאורינו שם ואם כן היה הבשר בטל ברוב גידין ועצמות אבל כיון שאבר מן החי אסור לו אם כן חייב הוא משום אבר מן החי

ועיין בספר פרי מגדים שער התערובת פ"א חקירה ג' שחקר אם שייך לב"נ ביטול ברוב ולענ"ד מכאן מוכח דשייך ביטול ברוב דאי לא"ה אף בגידין ועצמות חייב משום הך דין של בשר מן החי שאין הבשר בטל ברוב א"ו בטל ברוב.