חלקו של יוסף (רמב"ם) רפא

איברא דזהו שצריך עיון בדברי הרמב"ם דחילק בין הפרקים שלענין הך דין של שליל ושליא פסק הרמב"ם שחייבין משום נותר ופיגול וטמא ואילו לענין מוראה פסק בהלכה כ"ב שאין חייבין משום נותר וטמא ופיגול והדבר פלא

אמנם נראה דרבינו לטעמיה צדקו דבריו שהרי פסק רבינו פ"ב ממעילה ה"ו אבל אסור ליהנות במוראתה ונוצתה והנהנה בהן אחר הזיה לא מעל מבואר דסובר דהשלכת מוראתה ונוצתה מפני שנהנה מגזל הוא לא רק בעולה אלא אף בחטאת העוף אם כן הא מוראתה ונוצתה בעולת עוף לא הוי לא אכילת מזבח שצריך להשליך ולא אכילת אדם מזה הטעם שצריך להשליך וכן בחטאת העוף צריך להשליך ואינו לא אכילת אדם ולא אכילת מזבח שוב אי אפשר לחייבו משום פיגול ונותר וטמא אף בנתפגל הזבח שהרי אינו ניתר לטהורים וקיי"ל במנחות (כה) דרק ניתר לטהורים יש בו פיגול ונותר וטמא וז"ב

ובהך דמיעט שליל מדין שריפה לפי שיטת תוס' נלע"ד דהסברת הדברים כן דזה ודאי לענין אכילה כיון שמחשיבו ואוכלו נעשה אוכל וחייבין מדין נותר אבל לענין שריפה בלא אכלו הרי לא החשיבו ואינו כלל אוכל ולא שייך בו נותר

ומה שקשה על הרמב"ם בעצם דין מוראה של עוף מגמרא דסוף תמורה ומהך דמנחות (עד) דקפריך איכא חטאת עוף ולא משני איכא מוראה ונוצה אכ"מ ועיין תו"כ ויקרא פ"ט וצע"ג וראיתי למי שהקשה לפי סברת תוס' דנותר של שליל מדין של שריפה הוא דמיעטו הכתוב אבל יש בו דין נותר ותיקשה לשיטת חזקי' דסובר בזבחים (נו) דאוכל לאור שלישי אינו חייב דלא אינתיק לשריפה חזינן דחזקי' סובר דכל דלא אינתיק לשריפה אין בו משום נותר אם כן בהך דשליל כיון דנתמעט משריפה איך חייבין משום נותר הא לא אינתיק לשריפה ולק"מ לענ"ד דעיקר טעם חזקי' דאם לא אינתיק לשריפה אין חייב משום נותר משום דסובר דכל שלא נעשה עדיין עליו חיובי נותר שריפה וכדומה אינו עדיין נותר גמור של חיוב מלקות וכרת אם כן כ"ז שייך באופן שאף אם יאכל לא יהיה חיוב שריפה אבל שליל הא עיקר הטעם שאין צריך שריפה משום שאינו אוכל אם כן באכל והחשיבו לאוכל זה שאכל נקרא שיש בו דין של שריפה שהרי החשיבו לאוכל והבן. השמטה לפרק ה'

הנה בספר פני אריה להגאון ר' אריה ברעסלא בסימן ע"ד הביא מה שהגאון שאגת אריה הקשה לו בעברו עליו בשנת כושר במש"כ הרמב"ם פ"ט מהלכות מלכים ה"י וכן חייב על אבר מן החי ועל בשר מן החי בכל שהוא שלא נתנו השעורין אלא לישראל בלבד עכ"ל וע"ז הקשה דמאי נפק"מ במה שחייב על אבר מן החי הא אין אבר מן החי אלא בשיש משהו בשר גידין ועצמות כמבואר בדברי הרמב"ם בה' אבות הטומאה פ"ב ה"ג וכן בהלכות מאכלות אסורות פ"ה ה"ב לא אסר אלא אבר שיש בו בשר גידין ועצמות או כולו בשר ומאחר שחייב על בשר מן החי בכל שהו נמצא כשאוכל אבר מן החי חייב על אותו משהו בשר שיש באבר משום בשר מן החי אם כן לאיזה צורך כתב אבר מן החי בלאו הכי חייב משום בשר מן החי מיתה וליכא למימר דנפק"מ לעבור עליו בשתי לאוין או בשהתרו אותו על אבר מן החי ולא התרו על בשר מן החי דהא אין מלקות בבני נח אלא אזהרתן זו מיתתן ונהרג בלא התראה כמבואר בדבריו בהלכות מלכים מגמ' דסנהדרין וב"ק יעו"ש והיא קושיא עצומה

והנה הפני אריה שם הלך בזה לתרץ דברי הרמב"ם באיזה דרכים ולענ"ד לא יתכנו דרכיו בזה הא' דן דרק לענין אם מטמא שם צריך הך דבשר גידין ועצמות אבל לענין אבר מן החי לאיסור אין צריך כלל לגידין ועצמות משום דבטומאה כתיב בהמה ודרשינן בחולין (קכח) שצריך שיהיה בשר גידין ועצמות אבל גבי אכילה כתיב לא תאכל הנפש עם הבשר ולא צריך כלל גידין ועצמות עכ"ד וכתב שהוא הדרך האמתי בזה ולענ"ד איני יודע מה הוא סח בזה למה הוא צריך לכל האריכות הרי דבר זה מפורש הוא ברמב"ם פ"ה מהלכות מאכלות אסורות ה"ב דאף על כליות וחלב שאין בו עצם חייבים משום אבר מן החי אלא הרי עיקר הקושיא הוא מזה דהרי בשר ודאי בעי גבי אבר מן החי דהרי כתיב לא תאכל הנפש עם הבשר רק הגיד מצטרף להך דבשר אם כן כיון שצריך בשר שוב למה צריך כלל לאבר מן החי בלאו הכי הוא חייב משום בשר מן החי אם כן מה תקן לקושיתו על דברי הרמב"ם

עוד תירץ דרך ב' בדברי הרמב"ם דנפק"מ אם