חלקו של יוסף (רמב"ם) רפ

אסור בהנאה כדין כל כפרת ספק ורק נודע קודם הזאה שלא נעשית עדיין הכפרה אז יכולה להשתנות לכפרה ודאית בהזאה ומיצוי שהם עיקר כפרה ואז לר"י באכילה אסורה משום גזירה אבל בהנאה מותרת ולאחר הפרשת ספק דין הוא שכפרה שייכה אף לודאי רק דין הוא שאף שיש כפרה מ"מ משום שנמלקה לספק עבדו רבנן גזירה שיהא אסור בהנאה אבל מפורש מכל זה שדין הוא שיש קרבן ספק אף אם ודאי ילדה ועיין שמ"ק שגורס כן בגמרא מפורש ונתבאר לנו, כיסודינו שחטאת העוף על ספק הוא ענין קרבן אחר והבן

אבל כל זה שיטת רבינו גרשום והשמ"ק אבל בפסקי תוס' לכריתות (כב) כתב להיפך שאף אם לאחר שהקריבה נודע לה שודאי ילדה אינה צריכה חטאת אחרת וכשיטת החכם צבי אם כן הדבר תלוי בפלוגתא דרבוותא. השמטה לפ"ד הלכה ה

כתב הראב"ד בפירושו לתו"כ על הך דתו"כ פ' צו זבח פרט לעובר ולשליא כתב הראב"ד שליא פירשא בעלמא הוא עובר קא סבר ולדות קדשים בהויתן הם קדושים ואיתא להא מילתא בתמורה (יא) גבי עובר חטאת מיהו קשיא לי הא דגרסינן בזבחים פ' כל הפסולין (לה) אמר ר"א כו' ואמרינן בשמעתא לא מתפגלין מחמת עצמן אבל מחמת זבח מתפגלין וסייע רבא להא מתניתין והשתא קשיא לי דהתם אמרינן דאין חייבין עליהם משום נותר וטמא ואם כן האיך חייבין עליהן משום פיגול אעפ"י שפיגל בזבח מה נפשך אי קדוש במעי אמו הוא לחייב עליה משום נותר וטמא ואם אינו קדוש במעי אמו אמאי חייבין משום פיגול והא חולין הוא כו' אי נמי שאני פיגול דהו"א דחיא בידים דהא שליא ומוראת העוף דפירשא בעלמא נינהו שאין מטמא טומאת אוכלין ולא טומאת נבלות אלא אם כן חישב ואין חייבין עליה משום נותר וטמא ואפילו הכי מתפגלין מחמת עצמן וטעמא דמילתא דכיון דחשב עילויה דזבח ואפסיד לזבח לא עדיף מזבח עכ"ל והנה מש"כ דמוראה נתפגל מחמת עצמה טעות סופר הוא כמו שמוכח בזבחים ל"ה וצריך לומר נתפגל מחמת הזבח אמנם הבנת דברי הראב"ד לחלק בין פיגול לנותר וטמא נלע"ד דהכונה פשוטה דפיגול הרי מקיף כל הזבח אם כן הזבח הא נעשה פיגול רק אנו באים לחקור על השליא אם גם הוא פיגול ע"ז אנו אומרים שכל הזבח פיגול אם כן שליא שגם היא מכלל זבח הוא פגול אלא שאין חייבין על פיגול רק אם דרכו לאכול וראוי לאכילה ע"ז אנו אומרים דכיון שהוא אוכלו לא נעשה אכילה וחייב משום פיגול אבל בהך דנותר ענין נותר היא על כל חתיכה וחתיכה שנותר אם כן כיון שאין דרכו לאכול לא הוי בה דין נותר שאין צריך לאכול ואין איסור להותיר ואין חייבין משום נותר רק על דבר שיש דין שלא להותיר וכן טמא שאין חייבים משום טמא רק על דבר שחייבים לאכול בטהרה

אבל שיטת תוס' בזבחים (לה) הוא דיש נותר בשליל ושליא אע"פ שאין פיגול ואם אוכלו חייב משום נותר רק פיגול אין בו והך דממעט בתו"כ זבח פרט לשליל ושליא מפרשים תוס' דממעט מדין שריפה ועיין להגאון רע"א שתמה דהא להדיא תניא בברייתא דאין חייבין משום נותר וטמא ועיין לרע"א שהביא בשם מרכבת המשנה שתמה גם על הרמב"ם כן ודחה תירוץ המרכבת המשנה גם צריך להבין לחלק בין נותר וטמא לפיגול וכקושית הראב"ד בתו"כ ולדידהו שהוא היפך הראב"ד א"א לתרץ כתירוצו של הראב"ד

והנלע"ד בביאור דברי הרמב"ם ותוס' דהם סוברים לחלק להיפך דפיגול הרי הוא על המחשבה לאכול חוץ לזמנו וכל זמן שלא אכלו הרי נשאר דבר שאין דרכו לאכול ודבר שאין דרכו לאכול לא נתפס עליו שם פיגול משום הכי דין הוא שאין חייבין עליו משום פיגול אבל נותר הרי הוא בעת אכילה וכן טמא הוא בעת אכילה שוב דין הוא שעתה הוא מחשיבו לאוכל וחייב משום נותר וטמא

אמנם הך דבאין מחמת עצמן אין חייבין עליהן משום נותר וטמא הטעם הוא מפני שהם מפרשים כן דאם פיגל את השליל ושליא אף שאין הפיגול נתפס בשליל מפני זה שאין דרכו לאכול מ"מ א"א לחייב על זה השליל שנתפגל משום נותר כיון שלא נתפס הפיגול ז"א דממנפ"ש אם אתה מחשיבו לפיגול הרי אין בו נותר כמבואר כריתות (יד) אבל כיון שדין הוא שאינו פיגול מפני שאינו אוכל אין בו נותר וממנפ"ש אם אתה דנו לאוכל הרי אין בו נותר משום מחשבת פיגול ואם אין בו פיגול משום שאינו אוכל שוב אינו נותר ומחשבת עצמן מועיל לענין זה שזו המחשבה עושה שלא יבוא לידי נותר והבן.