חלקו של יוסף (רמב"ם) רעח

ספק זה אלא דכיון שהוא ספק היה לנו לחייבו על עבירת שחוטי חוץ אשם תלוי משום שמא חטא והוי האשם שוב קרבן ודאי ושוב עבר על שחוטי חוץ על זה נתן הרמב"ם טעם שאף אשם תלוי אין חייבין בשוחטין אשם תלוי בחוץ דהרי קיי"ל שאין אשם תלוי רק בחתיכה אחת וב' חתיכות ואחת חלב ואחת שומן ואין יודע איזו חלב ואיזו שומן דאיקבע איסורא שודאי חלב יש כאן אבל גבי שוחט אשם תלוי בחוץ הרי על זה האשם תלוי יש ספק אם הוא קרבן או לא ואין כאן חתיכה שודאי אסור להעלות חוץ דנימא איקבע איסורא וכיון דלא איקבע איסורא שוב אין אשם תלוי וזהו שכתב הרמב"ם שפטור ר"ל שפטור לגמרי אף מאשם תלוי שהרי לא נקבע האיסור ובאשם תלוי צריך איקבע איסורא וז"ב בכונת הרמב"ם

אבל הראב"ד השיג ב' השגות על הרמב"ם א' במה שתפס דאשם תלוי הוא ספק קרבן ע"ז הקשה הראב"ד וסובר דאשם תלוי הוא ודאי קרבן והביא הראב"ד תוספתא דהשוחט אשם תלוי בחוץ חייב חטאת אם כן הוא ודאי קרבן ב' בחטאת העוף מודה הראב"ד להרמב"ם שאינו ודאי קרבן וכמו שחילק הראב"ד דאשם שמקריבין אימוריו למזבח הוא ודאי קרבן אבל חטאת העוף שאין למזבח אלא דמה לאו ודאי קרבן הוא אבל סובר הראב"ד דמ"מ על ספק זה מביאין אשם תלוי דכיון דחידשה תורה שספק זה יש בו דין קרבן אם כן זה גופו עושה אותו לאיקבע שחייב אשם תלוי ולשיטת הרמב"ם לא תיקשה מהתוספתא שהביא הראב"ד דזה ברור דלמ"ד בכריתות דמתנדב אדם אשם תלוי ודאי הוא שאשם תלוי הוא ודאי קרבן שאף אם לא חטא הוא קרבן אבל הרמב"ם שפסק שאין אשם תלוי בא נדבה הוא ספק קרבן ולכך התוספתא מחייב בחוץ משום דאזלא למ"ד דמתנדב אדם אשם תלוי והרמב"ם שסובר שספק קרבן הוא ולא הוקבע האיסור אין לחייבו אשם תלוי

ואחרי כל האמור נראה לבאר מקור דברי הרמב"ם עפ"י מה שמבואר בנזיר (כט) לא אם אמרת בזכר שכן איסור אחד תאמר בנקבה שב' איסורין ר"ל דאשם תלוי שבא על ספק רק איסור אחד יש והיינו חולין בעזרה אם לא אכל חלב אבל חטאת עוף יש ב' איסורים חולין בעזרה ונבלה ומזה בנה הרמב"ם יסודו דאיסור חולין בעזרה יש אם לא חטא משום דאז אינו קרבן ולזה רק ספק קרבן הוא ואין חייבין אם שוחטין בחוץ אבל הראב"ד חולק וסובר דאיסור אחד היינו שהתורה לא חששה לאיסור אחד ולזה עשתה תורה את האשם תלוי לודאי קרבן אבל חטאת עוף שב' איסורין לא עשתה תורה לודאי קרבן שוב דין הוא שרק ספק קרבן הוא ואין חייבין אם שוחטן בחוץ ועיין פסחים (כח) דר"י סובר שם דאשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק בקבורה ועיין תו"כ פ' צו פרק י"ג ובפירוש הראב"ד שם שביאר טעמא דר"י משום דכיון שרק ספק קרבן הוא שוב דין הוא שאין צריך רק קבורה ורבנן חולקים וסוברים שבשריפה שמא הוא קרבן ודאי

איברא דלאו לכל מילי הוא רק ספק קרבן שהרי לענין בל תותירו מבואר בפסחים (כה) דעוברים בודאי וצריך לומר דחידוש התורה הוא קרבן ספק שהוא אופן אחר בדיני הקרבן ולזה דין הוא שכיון שצותה תורה לאכול ולא להותיר הוא ודאי קרבן לענין זה אבל לענין שחוטי חוץ דין הוא שצריך קרבן כזה שבודאי חייב להביא מדין קרבן וכלשון הכתוב ואל פתח אהל מועד לא הביאו וזה שאינו אלא ספק דין הוא שאי אפשר לחייבו משום חוץ

ועיין לחם משנה שהקשה ע"ד הרמב"ם דלפי המבואר בכריתות (יח) דלרבנן פוטרים בשוחט אשם תלוי בחוץ וכתבו תוס' דהני רבנן לא רבנן דפליגי בפ' המביא (דף כג) דמביא אשם תלוי ונודע לו שלא חטא ירעה עד שיסתאב ומפרש בגמ' טעמא דרבנן מתוך שלבו נוקפו גמר ומקדיש ולדבריהם השוחט בחוץ חייב ואם כן הרמב"ם שפסק פ"ד מפסולי המוקדשין כרבנן דמתוך שלבו נוקפו גמר ומקדיש היה לו לפסוק שחייבים בחוץ ולפימש"ב לק"מ דלא גמר ומקדיש רק שיהא לו דין של אשם תלוי ודין אשם תלוי הרי השוחטו בחוץ פטור אם כן מ"ל שגמר ומקדיש סו"ס לא הקדיש רק שיהיה אשם תלוי וזה פשוט

עוד נלע"ד להוכיח דבחטאת עוף הבא על ספק ובאשם תלוי לשיטת הראב"ד אם בודאי חטא מ"מ קרבן זה לא כיפר רק הספק וכמבואר לענין אשם בגמרא דכריתות (כה) דמועיל להגן מיסורים עד דמתיידע ליה ובחטאת עוף הבא על ספק גם כן אף אם באמת ילדה כיון דלה ספק הוא רק הכשר על הספק כדמוכח דר"י סובר דחטאת עוף הבא על ספק לר"י בקבורה מפני שהוא קרבן ספק כמו שפירש