חלקו של יוסף (רמב"ם) רעו

גמורה רק סובר דיש ב' אופני אכילה א' על ידי לעיסה ב' על ידי לעיסה ובליעה ואף אם לעס ובלע נמי לא נקרא רק אכילה אחת ומצאנו כזה להראשונים הריטב"א בקדושין (עז) שכתב שב"ג ביאתו בין ל"ג ביאתו רק ביאה אחת היא וא"א לחלק לשנים לכך בין אם גמר בין אם לא גמר אין חייב רק אחת ולפי"ז פשוט דטעם ר"א דיבלע דכיון שעל אכילה כבר עבר ועל ידי בליעה לא יעבור יותר מכפי מה שעבר מקודם שבין כך ובין כך עבר על אכילת חלב או תרומה ויותר לא יעבור שוב אין דין שיצטרך להקיא רק יכול לבלוע וזה ברור

ומה"ט דנתי במה שמצאתי בספר אור שמח פי"ד מהלכות מאכלות אסורות הי"ד שהביא בשם חכם אחד שחקר בחולה שאמדוהו לאכול כזית ויכול לאכול בשר כחוש מהאיסור והוא אכל בשר שמן אם חייב והחכם פשט לה משבועות (טז) דקאמר לעולם משמש מת בעריות חייב והכא פטור משום דאנוס כו' והא דאמרת כי פריש מיד אמאי חייב שהיה לו לפרוש בהנאה מועטת ופירוש בהנאה מרובה אם כן חזינן דעל ריבוי הנאה חייב כן הכא חייב על ריבוי ההנאה והאור שמח שם רצה לומר דמ"מ חסר בשעור כמות האיסור דצריך כזית והשומן אין בו שום שעור לגבי כחוש ופלא לענ"ד הא בירושלמי דתרומות פ"ח שהבאנו מבואר להיפך דכיון שלעוס כבלוע משום הכי דין הוא שמותר אף לבלוע בכל האיסורים אף דעל ידי הבליעה יתוסף לו הנאת גרונו והנאה מעיו כמבואר בחולין (קג) אם כן איך מותר לו לבלוע בע"כ דכיון שהאיסור הוא אחד לא איכפת לן אם יש לו הנאה מרובה ואין אף איסור ומה דבשבועות (טז) מחייבינן הוא רק בעריות דשם החשיבה התורה ההנאה למעשה כמבואר ב"ק (לב) דכיון דהנאה לתרוייהו אית להו נחשבו העושות אבל בכל האיסורים עצם האיסור אסור ואין שום נפק"מ בין הנאה מרובה להנאה מועטת וז"ב

ונחזור לענינינו למה שתפסנו שדין טומאת נבלת עוף בבית הבליעה משום מגע הוא רק דין הוא דאף שהוא משום מגע המחיצה היא בית הבליעה והנה הרמב"ם כתב פ"ג מהלכות אבות הטומאה הלכה י"א נבלת העוף הטהור שנפסדה מלאכול הכלב טהורה עכ"ל וראיתי להמנחת חנוך במצוה קס"א כתב לתמוה דכיון דנבלת עוף טהור דין הוא שאינו מטמא רק על ידי אכילה שוב אף נפסל- מאכילת אדם למה יטמא בבית הבליעה הרי האדם האוכלו פטור משום שלא כדרך אכילה לא נקרא אוכל שוב לא יטמא דרק אוכל נבלת העוף נטמא

ונלע"ד לפימש"ב דעיקר טומאה דנבלת עוף בבית הבליעה הוא משום הך דמגע וצריך אכילה רק משום גזיה"כ דאשר תאכל כתיב והנה שלא כדרך אכילה במציאות נקרא אכילה רק דחסר הנאת אכילה וכיון דכל האיסורים בעינן הך דהנאת גרונו והנאת מעיו כמבואר בחולין (קג) שוב דין הוא דזה לא נקרא נהנה גרונו ופטור אבל בהך דטומאה שם אין איסור האכילה משוי טומאה רק מציאות האכילה וכאן היה מציאות אכילה ומטמא ואף שביארנו דאין ההנאה מוסיף באיסורים ורק בעריות מוסיף הנאה פשוט הוא דזה רק גבי זו ההנאה הנוסף על דרך אכילה זה לא שייך באיסורים אבל הנאת אכילה צריך באיסורים ובהך דטומאת נבלה שם לא צריך הנאה משו"ה אף שלא כדרך אכילה מטמא ובהך דכרכו בסיב שאין נבלת עוף מטמא ביארנו שהוא משום דלא נקרא בלע הנבלה ולא משום שלא כדרך אכילה

ולעצם הענין דבלע בסיב שביארנו דמשום חציצה היא יש לפרש באופן אחר לפימש"ב הרמב"ם בספר המצות מל"ת קפ"ז שכל מה שנזכר אכילה אינו חייב עד שיהנה בגרונו אמנם אם פתח פיו ובלע מן האיסור והוא חם עד שישרוף גרונו פטור עכ"ל מבואר מזה דעצם הבליעה היא הנאה וכל מקום דכתיב אכילה צריך הנאת בליעה לפי"ז פשוט הוא דהיינו טעמא דבלע מצה יצא אבל כרך בסיב לא יצא דכיון שכרך בסיב הרי דרך בית הבליעה נכנס הסיב שוב דין הוא שלא נקרא אכילה שחסר הנאת גרונו אבל כל זה שייך לפרש בהך דבלע מצה שם צריך כדרך אכילה אבל לגבי הך דנבלת העוף טהור שם הרי הדין דלא צריך הנאת אכילה לטומאה שהרי אף בסרוחה דין שטמא משום אוכל נבלתה שם צריך לטעם אחר וכמש"ב

איברא דלעצם ההחלטה שתפסנו דאכילת נבלת העוף שמטמא בבית הבליעה טומאתה היא טומאה עצמיית יש לדבר עדיין בזה והוא הנה בתוספתא דזבחים פ"ז האוכל חטאת העוף הבא על