חלקו של יוסף (רמב"ם) רעה

לאכול כזית בבת אחת הרי זו הטומאה נותן הנבלה אפשר דכל שנאכל הנבלה שוב הוא טמא שאין דין שיאכל כזית בכדי אכילת פרס רק במקום שהאכילה נותן דינים של אוכל שחייב מלקות על האכילה שוב יותר מכדי אכי"פ לא מצטרפי משום שהם ב' אכילות אבל כאן הא אפשר שאף הטומאה לא מה שהוא אוכל גורם רק מה שמונח בבית הבליעה ובמעיו אם כן אפשר כיון שאכל כזית ועתה מונח במעיו כזית שוב הוא טמא ע"ז חידשה לנו תורה שלא הדבר שמונח במעיו נותן דין של טומאה רק מה שנגע על ידי אכילה בבית הבליעה כזית לזה דין הוא שרק אם אכל כזית בכדי אכילת פרס שנקרא אבל זה מטמא וזה ברור

עוד כתב החתם סופר ז"ל ות"ח אחד הקשה לי בש"ס נדה (מב) דקאמר אביי אי אמרת בית הסתרים הוה נהי דבמגע לא מטמא במשא מיהא מטמא וע"ז הקשה החכם הא נ"מ כשאכלו משהויין בכדי אכילת פרס דמטעם נבלה אפי' במשא לא מטמא ומטעם טומאת בית הבליעה מצטרף בכדי אכי"פ והח"ס כתב וטעה בדמיונו דהאי דמצטרף היינו שיפגשו זה בזה בבית הבליעה אבל כשכבר ירד למעיו לא מצטרף לענין טומאה עכ"ל אבל לפי האמור דאין צריך שיגעו בבית הבליעה הדק"ל אמנם נראה דמזה אין קושיא דבלאו הכי תירצו התוס' דיש כמה נפק"מ לענין שאם לא יגע על ידי שיתחוב לו חבירו וכדומה ואדרבה מתורץ בזה קושית תוס' על רבא איך יפרנס הברייתא כיון שהוא סובר דבית הסתרים הוי הא מטמא במשא בנבלת בהמה טמאה לפי"ז לק"מ דמשכח"ל בכדי אכילת פרס דליכא משא שבכל אכילה היה פחות מכזית

אמנם לעיקר הענין נלע"ד דודאי מגדר נוגע הוא וכמש"כ גם רבינו הגר"א באליהו רבה טהרות פ"א ודבר זה מתבאר לענ"ד מהירושלמי דיומא פ"ו ה"ו דנבלת עוף טהור אדם מחיצתה מבואר דהטומאה היא ככל טומאה של נגיעה רק האדם הוא מחיצתה משו"ה לא מטמאה רק בבית הבליעה כמו פרים הנשרפים שדין הוא שעזרה הוא מחיצתה והבן

שו"מ בספר תורת מרדכי סימן ל"ג שדחה שיטת ח"ס שהרי מבואר כתובות (ל) דבתחב לבית הבליעה חייב משום אוכל ואי"נ דצריך להיות בבית הבליעה בשעה שאוכל כדי שיגע בכזית אם כן איך משכח"ל הך דזבחים (ע) דכדי אכילת פרס מצטרף לטמא הרי אף ביותר מאכי"פ כיון שעדיין בבית הבליעה חייב שלא נגמרה האכילה ולק"מ לפימש"ב בפנים פ"ג הלכה ז' דצריך רק שיגע בכזית ואם אכל חצי זית מזית גדול ואח"כ עוד אכל חצי זית מזית גדול נקרא שנגע הצואר בכזית כיון שזה החצי זית בשעה זו שבלע היה מחובר לזית כמו כל נוגע באצבע שנקרא נוגע אף שלא נגע רק בקצה האוכל ולזה דין הוא שצריכים לבוא להך דצרוף אכילת פרס כדי שיקרא אכילה אבל נגיעה בכזית הוי כיון שבשעה שבלע החצי זית היה מחובר לכזית ולפי"ז אף אי"נ דנוגע הוי אוכל נבלת עוף מ"מ משכח"ל שהאכילה היה בכדי אכילת פרס לענין שאר דיני אכילת שיש והבן

עוד כתב התו"מ שם לפרש הירושלמי דתרומות פ"ח ה"א אהא דתנן שם היה אוכל תרומה ונטמאה בתוך פיו רא"א יבלע ורי"א יפלוט ומפרש בירושלמי תניא ר"נ א' לא שהיה ר"א א' משום שהתחיל בהיתר אלא שהיה ר"א אומר הלעוס כבלוע אף בשבת כן אף ביוהכ"פ כן אף בנזיר כן אף בנבלות כן ועיקר דברי ר"א לפי"ד ר' נתן תמוה מאד דהא אף אם לעס כל זמן שלא ירד למעיו לא נתבטל מתורת אוכל ואיך נתיר לו לבלוע דבר האסור ותירץ דכונת ר' נתן עפי"מ שמבואר בכריתות (ז) דכהן שסך בשמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואין חושש דלישראל נפקע אח"כ שם תרומה לזה כיון דלעס כבלוע כבר נתחלל קדושת תרומה ומותר לבלוע עכ"ד ופלא הוא הרי בירושלמי קאמר אף בשבת כן אף בנזיר כן ושם לא שייך טעמא דנתחלל וכ"כ האור שמח פ' מ"ה לפרש כן הירושלמי אבל פלא הוא גם כבר העלו תוס' ביומא (פ) דרק כהן שסך שמן של תרומה כן בתו ישראל מתעגל בו ואין חושש לא זר ואם כן איך יתפרנס הך דא"ל בו גרושה ובן חלוצה הוא או אמרו לו שחררך רבך דגם כן סובר ר"א דיבלע אף דלא שייך טעם זה

לכן נלע"ד דכבר הוכחנו פ"ה ממאכלות אסורות ה"ג מהך דאבר מן החי דחולין (קג) ומהך דשרץ דמכות (ט"ז) דלעיסה הוא גם כן חלק מהאכילה לפי"ז נאמר פשוט דר"א סובר דלעיסה הוא אכילה