חלקו של יוסף (רמב"ם) רעד

דכורך נבלת עוף טהור בשאר מאכל חייב משום דנקרא אכילה והאוכלו מטמא אבל אם בלע בסיב דלא נקרא אכילה שלא אכל שוב דין הוא שאינו מטמא דצריך אכילה גם לכאורה פלא על הר"ש שכתב דכיון שמין במינו אינו חוצץ שוב מטמא הרי מבואר ברמב"ן בכורות (דף ה) דבמקום שצריך נגיעה ממש הדין הוא דלא מהני הך דין של מין במינו אינו חוצץ משום דנהי דאינו חוצץ מ"מ נוגע לא הוי אם כן נבלת עוף טהור דלשיטת הר"ש צריך נגיעה לענין דין הטומאה שיש בנבלת עוף טהור מה מהני מה דמין במינו אינו חוצץ סו"ס הא לא נגע ואנן נגיעה בעינן

ונראה לענ"ד לבאר כונת הר"ש על דרך זה דהנה הרשב"ם לפסחים (קטו שם) פירש וז"ל כרכן שניהם יחד בסיב הגדל סביב הדקל לא יצא שהרי לא היה ממש בפיו לא זה ולא זה וכזורק אבן לחמת דמי גם רש"י שם פירש ז"ל כרכן שניהם יחד בסיב הדקל לא יצא שהרי לא היה ממש בפיו לא זה ולא זה עכ"ל וצריך להבין למה פירשו כן ולא פירשו כפשוטו דשלא כדרך אכילה הוא

ונראה פשוט בכונת רש"י ורשב"ם שהם סוברים דכיון דחזינן דבלע מצה יצא חזינן מזה דאף בליעה שלא נהנה גרונו כלל נקרא אכילה משום הנאת מעיו אם כן מה לן אם בלע בסיב או בלחודיה סו"ס הרי הנאת מעיו יש כאן לזה חידשו רש"י ורשב"ם שיטה חדשה דודאי בליעה חשיב אכילה אמנם דין הוא שהאכילה צריך שיהיה בבית הבליעה אבל כל זמן שלא היה בבית הבליעה לא נקרא אכילה ולזה אם אוכל כמה מינים כיון שכן דרך אכילה לא שייך לומר שיחוץ וזה לא נקרא נגע בבית הבליעה דשם המינו הוא אכילה ולא חייץ ונקרא שנגע כל האוכל כיון שכן הוא דרך לאכול כמה מינים אבל אם אכל הך דמצה בסיב שסיב אינו אוכל אם כן כיון שהסיב חוצץ בין בית הבליעה להמצה לא נקרא שבלע מצה רק בלע הסיב והמצה לא נגע כלל בבית הבליעה ולכך כרכן בסיב לא יצא שלא נקרא אכל מצה ולפי"ז שוב כונת הר"ש בהך דכורך נבלת עוף טהור מבואר דכיון דאכילה כתיב אם כן צריך לנגוע בבית הבליעה אבל כיון שאכל כרוך באוכל שוב הוי ממש כמו כרך מצה דדין הוא שנקרא שאכל מצה אף שלא נגע בבית הבליעה דכיון שעל ידי אוכל נגע דין הוא שנקרא נגיעה של בית הבליעה אבל אם בסיב כרך שוב בלע בבית הבליעה סיב ולא נגע אוכל לא נקרא שנגע ודין הוא שאינו מטמא לזה דין הוא שאין טמא משום אוכל נבלה ולפי"ז לכאורה מדברי הר"ש מוכרח להיפך דאין כאן דין טומאה דנגיעה שהרי לענין טומאה דנגיעה צריך נוגע ממש וכאן לא נגע בנבלה רק בחזרת ורק לנגיעה דאכילה שייך דכיון שנגע באוכל דין הוא שמטמא אבל לגבי הך דנוגע דטומאה שם צריך נגיעה ממש בנבלה וכאן לא היה נגיעה ממש בנבלה ולמה מטמא בע"כ דצריך לומר שלא מדין נוגע הוא רק מדין אוכל ושלא כמו שביארנו

אמנם לעיקר הענין עדיין אין הדבר ברור ובשיטת הרמב"ם נלע"ד שהדבר ברור להיפך כמש"ב בפנים וראה זה מצאתי בשו"ת חתם סופר חלק או"ח סימן ק"מ שעמד על מחקר זה ואעתיק את דבריו הקדושים א' הקשה החתם סופר דבזבחים (דף ע) אמרינן חד לשון אכילה לכזית גבי הך דנבלת עוף טהור וחד לשעור אכילה בכדי אכילת פרס סד"א הואיל וחידוש הוא יותר מכדי אכילת פרס נמי ליטמא קמ"ל הנה מבואר מזה דכיון שחידוש דין שאף יותר מכדי אכילת פרס מצטרפין ואילו בחולין (דף קג) גבי חלקו בחוץ דפטור פירש"י דכיון שחידוש הוא דהא גידין ועצמות דעלמא לא מיחייב והכא מחייב אל"ב אלא חידושו וכי אכיל ליה בב"א מיחייב דסתם אכילה בבת אחת משמע אבל לחצאין לא עכ"ל הנה כתב כאן רש"י להיפך דאם חידוש הוא אז דוקא אם אכל בבת אחת חייב ואפילו יאכל בכדי אכילת פרס לא מצטרף

והנה לענ"ד החילוק פשוט גבי הך דאבר מן החי שם הרי חידושו הוא במהות הדבר הנאכל שאף העצם מצטרף אם כן לא מצינו חידוש זה רק אם אכל כמו שהוא אבל אם חלקו פטור דלא מצינו חידוש זה שיהיה עצם זה נחשב אכילה רק אם הוא כמו שהוא ור"א דמחייב בחלקו הוא דאף הוא אית ליה דהחידוש הוא בדבר הנאכל ואינו רק אם אוכל כברייתו אלא דסובר מחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה ונקרא שאכל כפי מה שהוא שלם והבת אחת הוא לא דין באכילה רק דין שבשעת אכילה צריך שיהיה שלם אבל בזבחים (ע) שם הרי האכילה היא אינה אכילה של חידוש רק התורה חידשה שהאכילה נותן טומאה שוב כיון דחידוש הוא מנ"ל שצריך