חלקו של יוסף (רמב"ם) רעג

רק שור הבר שבלשון התורה הוא שור אבל שארי בהמה שאינם שור כשב ועז פסולים לקרבן

ולפי"ז תוס' דסוכה תפסו להלכה כהך מ"ד דתאו מין בפני עצמו ושור הבר מין בפני עצמו שוב דין הוא דלא מרבה רק שור הבר ולא דבר שאין לו שם שור כשב ועז אם כן עזי דבאלא אם היה נקרא שם לוויי לא היה מכשיר אביי שאינו שור כשב ועז בע"כ דצריך לומר דכל שעל שם מקומם לא נקרא שם לוויי שוב כשר עזי דבאלא שאין נקרא עזי דבאלא רק על שם מקומם דמן באלא

ודברי תוס' יו"ט דכלאים פ"ח שהבאנו תמוה שכתב לישב דאם מין בהמה לא הוי כלאים לפי שיטת הרמב"ם שאין כלאים של הנהגה רק טהורה עם טמאה ולא אבין הרי שור הבר אף אם חיה גם כן טהורה כדמוכח דחלבו מותר אם כן אין בו כלאים דהנהגה וזה פלא על התוס' יו"ט

והנה בפנים כבר הבאנו קושית הבאר הגולה דמ"ש שור עם שור הבר פסקו בשו"ע סימן רצז שאינו כלאים וחמור עם ערוד פסקו שהוא כלאים ויעוין מה שתירצנו וכעת נלע"ד בזה פשוט דהנה בפנים נדחקנו שבחולין (קכז) מפורש שערוד הוא מנחש הבא על צב והוא שרץ ובחולין (נט) מבואר דערוד דומה לחמור וכתבנו שם שיש ב' מיני ערוד הא' הבא מנחש וצב הב' מין אחר וכעת ראיתי דבלאו הכי הדבר מוכרח שבמשנה דכלאים פ"ח חשיב ערוד מין חיה וזה הערוד דחולין הוא משמונה שרצים בע"כ דהוא מין אחר אמנם לפי"ז מבואר דלק"מ למה שור עם שור הבר אינן כלאים דטעם שאינן כלאים הוא פשוט משום דסובר דשור הבר מין בהמה ועיקרו מישוב הוא כמבואר בירושלמי אבל ערוד הרי לית מאן דפליג דלכו"ע הוא מין חיה וחמור מפורש ב"ק (נה) שהוא מין בהמה דצריך לרבויי בשבת חיה מכל אף דכתיב שם גם חמור משום דחמור הוא בהמה לפי"ז פשוט דלכך חמור עם ערוד כלאים שזה הוא חיה וזה בהמה וזה ב' מינים לכלאים וכמבואר במשנה פ"ח דכלאים וכמו שביארנו דחיה ובהמה הם שינוי טבעי שעושה לכלאים והבן

והנה בה"ב הבאנו קושית בה"ג על הר"ן שכתב דשופר של בהמה טמאה אסור משום דלא הוכשר למלאכת שמים אלא מן המותר בפיך והקשה בה"ג הא לא משכח"ל שופר של טמאה שאין לה קרנים ותירץ בה"ג דהר"ן כונתו ליוצא מטמא אף שהוא בסימני טהרה ועמדנו בה"ה שם משבת (קח) דאין צריך רק ממין המותר בפיך והוכחנו דטמאין שילדו טהורין הטהור אף שאסור הוא רק משום יוצא אם כן נקרא מן מין המותר ולמה לא יוכשר וכעת נלע"ד פשוט לפימש"ב בהלכה יג דשם שור לבד מה שהוא מגדיר תואר שור לבד זה הוא מגדיר שם היחס שמגזעו הוא שור ועיין בה"ב לפי"ז פשוט דלא נקרא מינו כיון שביחס אינו שור שוב לא נקרא ממין המותר בפיך משום הכי דין הוא שאין כשר שופר מזה. השמטה לפ"ג הל' ז

הנה שם ביארנו שיטת הרמב"ם פ"ג מהלכות שאר אבות הטומאה ה"ז איך הוא מפרש הך דמנחות (ע) בדין מעי של נבלת עוף טהור בדבר ברור בשיטת הרמב"ם והגמרא ולפי"ד שם יוצא דמה שצריך כזית בנבלת עוף טהור הוא משום ב' דברים הא' משום דין אכילה הב' משום דין נגיעה בנבלה ומשו"ה הדין דלא סגי באם יאכל כזית בכדי אכי"פ אלא צריך שיהיה בבית הבליעה כזית בבת אחת

ויען כי הוא חידוש גדול ואח"כ מצאתי שהאחרונים פלפלו בזה ראיתי לבאר קצת הנה הוכחנו זה מדברי הר"ש שהובא בכסף משנה ברמב"ם פ"ג מה' שאר אבות הטומאה ה"ה על הך דין של התוספתא דטהרות דהכורך כזית מבשר נבלת העוף הטהור בחזרת וכיוצא בה ובלעו אע"פ שלא נגע בגרונו הרי זה טמא כרכו בסיב ובלעו הרי זה טהור והכסף משנה הביא בשם הר"ש הטעם דמאכל הוא מין במינו ואינו חוצץ אבל סיב חוצץ הרי דלבד מה שצריך שיאכל כזית צריך גם כן נגיעה וכל שחוצץ אינו נוגע

והנה לכאורה יש לעמוד על דברי הר"ש אלו דמאי שייך מאכל הוא מין במינו אינו חוצץ סו"ס הרי לא הוי מין במינו שהרי הך דמאכל הוא אינו בשר ואינו מינו של נבלת העוף שהוא מינו של בשר ומטמא גם עיקר דברי הר"ש צריך עיון למה ליה לזה הטעם ותיפוק ליה דהרי מבואר בפסחים (דף קטו) אמר רבא בלע מצה יצא בלע מרור לא יצא בלע מצה ומרור ידי מצה יצא ידי מרור לא יצא כרכן בסיב ובלען אף ידי מצה לא יצא עכלה"ג חזינן מזה דבבלע מרור ומצה נקרא אכילה אבל כרכן בסיב לא נקרא אכילה לפי"ז פשוט דהיינו נמי טעמא דתוספתא