חלקו של יוסף (רמב"ם) רסו

שעורותיהן כבשרן וצריך עיבוד לענין זה שיבטל ממנו שם אוכל וצריך להעשות כעץ על זה צריך עיבוד ד' מילין אבל לענין עיבוד דעור שיועיל קצת לא צריך שיהיה כעץ לענין חיוב שבת שוב דין הוא שהוא כשעור מיל ואף דבכל מקום עיבוד נקרא כהילוך מיל כאן בעי ד' מילין שיבטל ממנו שם אוכל ואף דבאוכל אף אם נעשה כעץ כמו מולח לאורחא מ"מ דין הוא שלא בטל ממנו שם אוכלין ואין עיבוד באוכלין כ"ז הוא אם בעצמותו הוא אוכל שוב דין שאי אפשר ליבטל ממנו שם אוכל על ידי מה שיתקשה אבל בהך דעור הרי בעצמו אינו אוכל ומה עושה אותו לאוכל רק מה שהוא רכיך כל שעיבדו ונעשה כעץ שוב בטל ממנו שם אוכל לזה בעיבוד ד' מילין מהני שיתבטל מהעור שם אוכל והבן ומיושב קושית הגרי"ב להנוב"י דבעור שהוא כבשרו שצריך לבטל ממנו שם אוכל צריך מליחה ד' מילין כדי שיבטל שם אוכל אבל בכ"מ עיבוד שיקרא עיבוד לשבת וכדומה כל שהועיל קצת שוב נקרא עיבוד וחייבים בשבת אם אינו אוכל

והנה ביארנו בזה באורך שדעת הרמב"ם ששעור מליחה מיל יש לו מקור מגמ' להלכה זו אבל בעצם הקושיא של הרשב"א דלמה לי תמלח אפילו בשבת הא אין עיבוד באוכלין מצאתי להמ"ל פי"א משבת שתירץ עוד ב' תירוצים א' עפ"י התו"כ דאם העלה עולה שלא נתח ע"ג המזבח מקריבין עם עורה אם כן צריך קרא דתמלח כה"ג שהעלה עם העור דשוב יש במליחה זו משום מעבד ולענ"ד פלא דבריו דהא אז אפשר למלוח על הבשר שלא יעברו משום מעבד ובודאי אסור למלוח על העור כה"ג הב' תירץ המ"ל עפ"י דאיתא בתו"כ פ' צו גבי קדשים שאם רצו כהנים לאכול עם עורן אוכלין אותן ועורותיהן והרא"ה בבדק הבית כתב דמ"ש בגמ' וכן לצלי הוא שגם מה שנאכל לכהנים צריך מלח והוא בכלל על כל קרבנך וההיא דשעורי הרגלים נאכלים חי הוא עם מלח אם כן צריך קרא למשרי מליחה אם רצו לאוכלן בעורן וגם זה פלא חדא משה"ק שאף אם רצה לאכול מ"מ יכול למלוח אותו בכה"ג שלא ע"ג עור ותו דזה שאוכל ודאי אינו דוחה שבת גם יש לתמוה דבירושלמי פ"ג דעירובין משמע שנאכל חי בלא מליחה שפשיט שם שאף שאינו מליח יכולין לערב מהך דכהנים בבלים אוכלים כשהוא חי מיהו יש לישב דמליחה דקדשים ס"ל להרא"ה כשיטת הראשונים דסגי כלצלי וכן הוא גורס גם כן וכן לצלי בהך דמנחות (כא) וכמוש"כ תוס' במנחות שם ד"ה וכן בשם רבינו גרשום אבל אם כן לא יעלה בלא"ה ארוכה דשוב אין בו משום עיבוד ומאי צריך קרא דתמלח גם לענ"ד פלא בזה על המ"ל הרי תוס' כתבו מפורש במנחות (כא) דמליחה דקדשים ודבשר אינו כמליחה דעיבוד יעוין שם ד"ה דם שבישלו אם כן למה כתב המ"ל דבמליחה יש עיבוד מיהו אנו כתבנו לדעת הרב המגיד שסובר שבמליחה דבשר גם כן יש שעור עיבוד אבל תוס' כתבו דשעור דעיבוד הוא כמליחה דבעי לאורחא ולדבריהם צריך לתרץ כתירוץ הרשב"א דמה שמתקן לקרבן נקרא מלאכה משו"ה צריך קרא דאי משום עיבוד כיון שאין דין למלוח כל כך אם יש כה"ג עיבוד באוכלין ודאי אסור לעבד כיון שאינו צורך קרבן והבן

אמנם מש"כ שהרא"ה אפשר שגורס במנחות וכן לצלי ומפרש כפירוש ר"ג א"א לומר כן שהרי הוא עצמו סובר שצלי אין צריך מליחה ומפרש וכן לצלי היינו צלי דקדשים אם כן כאן לא שייך כל משם אמנם לענ"ד פשוט בב' אופנים לתרץ הרא"ה שלא יקשה עליו מירושלמי הא' דאם הוא מדין מליחת קדשים אין צריך רק ליתן מלח אבל לא להשהות במלח וכיון שלא השהה במלח לא נקרא מליח שוב נקרא חי ומליח לא נקרא רק אם השהה במלח והמלח רככו אם כן ממה שכהנים אוכלין חי שוב מוכרח דמערבין חי שהרי הם לא השהו במלח לפי"ז נפל בלאו הכי תירוץ המ"ל בבירא דאם יש משום מעבד בקדשים אסור שוב להשהות במלח ומוכרחים תיכף לאוכלו כדי שלא יעבור על מעבד ותו יש לתרץ כמש"ב לעיל בה"ז ולקמן בה"ט דלמי שיכול לאכול חי שוב מותר למלוח בשבת לזה פשיט הירושלמי מהך דהכהנים אוכלים כשהוא חי דמערבין דכיון שיכולים לאכול שוב יכולים למלוח להציל מאיסור ושוב ראוי חי לאכילה ומערבין והבן וכמש"ב דתקנה להציל מאיסור לא נחשב מתקן ה"ה בתקנה למלוח לקיים על כל קרבנך תקריב מלח לא נחשב מתקן לשבת ומותר לעשותו לכך יכולין כהנים לאוכלו על ידי מליחה חי בשבת אם כן מוכרח דלא הוי תקון באוכל ואף תחילה ראוי לאכול שוב מערבין בו והבן.