חלקו של יוסף (רמב"ם) רסה

רמב"ם פ"ו ממאכלות אסורות הל' י

אין הבשר יוצא מידי דמו אלא אם כן מולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה כיצד עושה מדיח הבשר תחילה ואח"כ מולחו יפה יפה ומניחו במלחו כדי הילוך מיל עכ"ל כתב הרב המגיד ומש"כ רבינו במלחו כדי הילוך מיל ובה"ג כתבו ושעור מליחה כשעור צליה ונראה שיש סמך לשעורי רבינו ממ"ש גבי עיבוד העור וכמה כדי עיבוד כדי הילוך מיל ובפרק כלל גדול יש מי שסובר שהמולח את הבשר בשבת חייב משום מעבד ואף על גב דקיימא לן דאין עיבוד באוכלין לחיוב שבת מכל מקום ילפינן מהתם דמליחה היינו עיבוד וכיון שלא פירשו לנו חכמים שעורה נראה שהוא שעור עבור אחר כך מצאתי לרמב"ן ז"ל שכתב שעור צליה פירשו הגאונים כדי הילוך מיל עכ"ל עיין לחם משנה שפירש דברי הרב המגיד דאף שבשבת (עה) מבואר דעיבוד לא הוי במליחה אף למאן דסבר יש עיבוד באוכלין רק אם בעי לה לאורחא שמולח הרבה אבל אם לא בעי לאורחא לא אם כן במליחה של הכשר שאינה דבעי לאורחא לכו"ע לא הוי עיבוד ואיך למד ממנה לענין שעור הבשר אמנם כונת המגיד הוא דהרי רק משום עיבוד שאין עיבוד באוכלין הוא דסובר שבמליחה כזו אין בו דין עיבוד אבל אי לא זה אז הרי הוי אמינא שיש דין עיבוד ושלא באוכלין אף כה"ג יש דין עיבוד אם כן הרי מוכרח דשעור מליחה כשעור עיבוד שהוא מיל זת"ד הלחם משנה בכונת הרב המגיד

אמנם על דברי הרב המגיד אלו הקשה קושיא עצומה הגאון ר' ישעיה ברלין בנודע ביהודא מ"ק חיו"ד סימן כ"ג דלא מצינו כלל דשעור עבוד הוא מיל אדרבה מצינו להיפך שבחולין (קכב) ובפסחים (מו) אמרו וכמה כדי עיבוד ארבעה מילין ויעוין שם בנודע ביהודא שדחק עצמו הרבה בזה וכבר כתבו הגאונים שאינו כלל במשמע למקור לדברי הרמב"ם

אמנם לענ"ד נראה מקור לדברי הרמב"ם ואולי יהיה זה גם כן כונת הרב המגיד דהנה כבר כתב הרב המגיד בשם הגאונים דשעור צליה הוא כדי הילוך מיל לפי"ז דזה אנו יודעים מקבלת הגאונים שצליה דינו במיל והנה במנחות (כא) מבואר תמלח אפילו בשבת והרשב"א בחידושי מנחות שם כתב ז"ל ועדיין יש להקשות איזה מלאכה יש כאן דלצטריך קרא לומר דדחיא שבת והלא מולח אינו אלא משום מעבד ואין עיבוד באוכלין כדאיתא פרק כלל גדול ונ"ל כיון דקרבן תמיד במוסף של שבת היה כליל ואינו נאכל דלאו כעיבוד באוכלין מאחר שאינו נאכל אי נמי מתקן קרבן הוא כמעבד דמי עכ"ל וכונת הרשב"א לתירוץ א' דיסוד אין עיבוד באוכלין הוא רק דמלאכת עיבוד לא שייך על אוכלין שאין דרכו לעבד אבל פעולת העיבוד יש בבשר על ידי מליחה ולזה כ"ז שהוא אוכל ונאכל לא שייך בו מלאכת עיבוד ולכך קרבן שקרב ולא נאכל שפיר שייך מלאכת עיבוד ובתירוץ הב' סובר דתקון קרבן גם כן תקון אבל לפי מש"ב לעיל בשיטת הר"ח או"ז דתקון של איסור אין בו איסור מלאכה דאורייתא ה"ה גם תקון של קרבן אין בו משום מלאכה וצריך לומר להרמב"ם כהתירוץ של או"ז כמש"ב לעיל בה"ט כן בביאור שיטת הרמב"ם והנה קיי"ל דאם אפשר שלא לדחות שבת אז אין דוחה שבת אף בקרבן צבור כמבואר מנחות (עב) שאם נקצר שלא כמצותו כשר אינו דוחה שבת לפי"ז גבי הך דמלח כיון שעיקר העיבוד הוא מה שהוא שוהה במלח תיקשה טובא איך דוחה שבת הרי אפשר למלוח ולהקריב תיכף שלא יהיה שעור עיבוד ולא יעבור על שבת אמנם פשוט הוא דכיון דבשעה שמניח על המזבח הוא עם מלח ונצלה שוב הרי כפי זה השעור של צלי הוא עדיין עם מלח והבשר קיים ואז יש עיבוד ועד שצלאן יש דין של מלח שהרי אברים שצלאן אז פסק דין הקרבה עיין מזה זבחים (מג) אם כן הרי עד צלי צריך מלח ומוכרח דזהו מעבד וחילול שבת אם כן מוכרח שמעבד הוא כשעור צלי ושעור צלי הוא מיל שוב הרי מוכרח ששעור עיבוד מיל וכיון דמליחה כשעור עיבוד שוב מוכרח דמליחה שעורו מיל

איברא דצריך לישב הך דחולין (קכב) דמבואר דשעור עבודה הוא ד' מילין ונראה פשוט לפי המבואר בשבת (עה) דבבעי לה לאורחא אז מולח הרבה ונעשה כעץ ואם לא בעי לאורחא אז אין נעשה כעץ ואז אין עיבוד באוכלין מבואר דשלא באוכלין אף כה"ג שאינו נעשה כעץ גם כן יש בו עיבוד אלא שהוא רק קצת עיבוד ולענין שבת חייב

והנה הסוגיא דחולין (קכב) מיירי לענין אלו