חלקו של יוסף (רמב"ם) רסד

ולפי"ז מדוקדק לשון הרמב"ם שלענין בשר חי לא נתן הרמב"ם רק עצה דחליטה בחומץ ולא העצה של נתינה לרותחין משום דשם הרי צריך שיעמיד את הדם שלא יהיה פורש וזה לא מהני רק חומץ אבל נתינה לרותחין שעיקר פעולתה היא להוציא דם זה אין מוציא רק מקצת דם שנשאר אחר מליחה אבל ריבוי הדם שהולך מחמת מליחה לא מהני הרותחין ואם כן ישאר דם שראוי לפרוש אף אחר נתינה לרותחין משום הכי אין עצה לאכול חי רק על ידי חליטה בחומץ

ולפי"ז מבואר היטב דעת הרמב"ם והוא דהנה זה אנו רואים מדבריו שאם חולט בחומץ ועושה שלא יוכל לצאת הדם זה עושה אותו לדם האברים שלא פירש שאין ראוי לפרוש ונחשב בשר ולפי"ז בכבד אף שביארנו בה"ז דדעת הרמב"ם הוא שדם כבד מה"ת מ"מ סובר הרמב"ם דיש חילוק בין דם כבד לדם שאר האברים דבדם שאר אברים צריך מליחה והדחה ונתינה לרותחין אבל כאן לא צריך כלל רק שיתלבן הבשר ואם נתלבן שוב מותר יהיה על ידי חליטה או על ידי איזה אופן שיהיה. והטעם הוא דבשלמא בשאר בשר אף שהבשר נתלבן ועתה כמו שהוא לא יצא דם מ"מ אם יבשלו יצא דם א"כ נהי דעתה לא חשיב דם מ"מ הרי בעת פרישה מן האבר נחשב דם שוב נאסר אבל כבד הרי כולו דם ושריא רחמנא אם כן הדם שראוי לפרוש נאסר רק מפני זה שאינו כבד אבל כיון שחלטו בחומץ הרי שוב נעשה כבד שוב אף שאח"כ יפרוש ויעשה דם אין לאסור משום דכבד כולו דם ורחמנא שריא ולפי זה מבואר היטב דעת הרמב"ם שבכבד לענין בישול לא כתב כלל מליחה משום דכל שנחלט ונתלבן אף בלא מליחה שרי אף על ידי בישול ומבורר דעת הרמב"ם

וצריך לבאר קצת לפימש"ב דדעת הרמב"ם דדם שלא פירש הוא בשר אם כן בהך דמעילה (יז) דשמונה שרצים דמן כבשרן שביארנו פ"ג ממאכלות אסורות ה"ט וה"י דרק בעודו בשרץ הוא כבשר לכאורה כל דם בעודו בו הוא כבשר לק"מ דע"כ בעודו בו הוא בשר רק אם אין ראוי לפרוש אבל ראוי לפרוש לא וכאן חידוש התורה שאף ראוי לפרוש הוא כבשר

וראיתי להחות דעת בסימן ס"ט סק"ג שעמד להקשות דאיך מותר לאכול בשר חי על ידי לעיסה הרי השינים מדחיקין את הדם ונעשה דם אברים שפירש ואסור ולענ"ד ל"ק זה דהא כבר ביארנו בה' מאכלות אסורות פ"ה ה"ג וד' דכל שאוכל אף הלעיסה נחשב אכילה והוי בריה במקום שלוקין משום בריה אף הלעסה וכמש"כ הרמב"ם שאף אם נחלק בפיו חייב על זה האבר משום בשר גידין ועצמות שנחשב שבלע בשר גידין ועצמות שאינם מופרדים כן גבי דם נחשב להיפך כאילו בלע בשר של דם אבר שלא פירש שתחילת הלעיסה נחשב אכילה

ובשמ"ק לביצה (כה) הקשה לדעת הרמב"ם שדם אברים שלא פירש אסור וצריך מליחה אם כן תיקשה בהך דמסוכנת לא ישחוט אלא אם כן יש שהות לאכול ממנה כזית צלי רע"א אפילו כזית חי מבית טביחתה ואי"נ דחי צריך מליחה מה נ"מ בין חי לצלי הרי שעור מליחה כשעור צליה ובשניהם הרי צריך מליחה או צליה ומה נ"מ בין ר"ע לרבנן ואני שמעתי ולא אבין קושיא זו הרי הרמב"ם כתב שאם חלטו בחומץ אין צריך מליחה אם כן נפק"מ גדולה בין ר"ע לרבנן דלר"ע כפי. שעור חליטה בחומץ סגי ולרבנן צריך כשעור מליחה וברור

וראיתי לגאון אחד שהביא ראיה מהך דמנחות (ק) ופסחים (ע) דהבבלים אוכלים כשהוא חי ומוכרח דלא הוי מליח דבירושלמי רפ"ג דעירובין אמר בשר מליח מערבין בו בשר חי מהו ופשיט דבבלים אוכלין כשהוא חי והוי מאכל ומערבין בו אם כן מוכרח דחי הוא אינו מליח וא"א לומר זה שנתנו לתוך החומץ דאסור לשרות בשבת עיין שבת (קמ) דרק טבל בחומץ מותר אבל לשרות מחזי כעובדין דחול ולענ"ד לק"מ לפימש"ב בה"ז עפ"י תשובת ר"ח או"ז דאם חזי חי שוב מותר למלוח אם כן בבלים שאוכלים חי שוב לא הוי המליחה תקון ומותר אף למלוח בשבת כיון שלהם ראוי אינו חי א"כ לפי"ז פירוש הירושלמי פשוט דשאל אם מערבין בבשר חי מפני שראוי לאכול חי שוב מותר למלוח בשבת ושוב חזי משום דלא הוי תקון בעצם רק תקון באיסור ע"ז פשיט הירושלמי דבבלים אוכלים חי ומוכרח דהיו מולחים בשבת משום דלא חשיב תקון דראוי לאכול חי שוב מותר למלוח אם כן שוב אף בשר חי מערבין בו שהרי ראוי למלוח והוי אוכל דחזי לשבת והבן.