חלקו של יוסף (רמב"ם) רסא

שאין דרכו לפרוש כפי מה שהוא בלא פעולה אחרת מותר דמו

והנה לפ"ד הרמב"ם דחלטו בחומץ שעושה שלא יצא הדם דין דשרי דדם האברים שלא פירש אין איסור רק אם עומד לפרוש יש לעמוד לכאורה בהך דשובר מפרקת בהמה קודם שתצא נפשה דהדם נבלע באברים ואסור לאכול ממנו בשר חי ואפילו חלטו בחומץ ויש לעמוד איזה איסור כאן דמ"ל שמבליע דם באברים הרי לא גרע מבשר חי שחלטו בחומץ שדין הוא שמותר לאכול כיון שאין סוף הדם לפרוש כפי זה המצב שהוא עתה וכמש"ב בשיטת הרמב"ם אמנם נראה דהרמב"ם סובר פשוט לחלק בשובר מפרקת הוא מבליע דם באברים אם כן א"א לומר שזה הדם הוא הבשר שהרי מתחילה היה דם זה במקום אחר ועתה הרי הוא מובלע באברים ואם כן נעשה שינוי בהאבר שנבלע בו דם וא"א לחשוב לדם זה בשר שהרי עם השבירה נתהוה כאן דם ולא היה במציאות דם אבל גבי הך דדם האברים שלא פירש שם הרי עומד הדם כפי מה שהיה בחיי הבהמה ובהתהוות הדם שוב דין הוא שמותר זה הדם כל שאין עומד לפרוש ולפי"ז מובן דברי הרמב"ם דשובר מפרקת דכתב דאסור לאכול בשר חי פירושו פשוט דהרי הרמב"ם סובר דבשר חי דין הוא שמותר לאכול על ידי מליחה והדחה בלא נתינה לרותחין משום דכפי מה שהוא חי אין עומד תו דם לפרוש אחר מליחה והדחה אבל כאן אסור ונשאר דינו כמו לבישול שאף נתינה לרותחין צריך דהטעם דלא צריך נתינה לרותחין בבשר חי הוא משום דכפי זה המצב שהוא אין הדם מתעורר לצאת ואין ראוי לפרוש אבל כאן שנתהוה שינוי בדם שנבלע באברים שוב אף שאין ראוי לפרוש אסור שא"א עתה לומר שהוא דם אבר שהוא בשר שהרי נעשה בו שינוי מכפי מה שהוא ולזה כתב הרמב"ם שאף אם חלטו בחומץ גם כן אסור והיינו דבשר חי הרי פסק הר"מ בהי"ב שאם חלטו בחומץ מותר אף בלא מליחה ומשום שהדם נעשה אין ראוי לפרוש כשהוא חי מ"מ זה לא מהני רק אם הדם כפי מה שהוא היינו שלא נבלע באברים אבל נבלע באברים כיון שנעשה שינוי טבעי שוב אף שאין ראוי לפרוש כפי מצב זה גם כן אסור לזה צריך מליחה וגם נתינה לרותחין שזה מוציא כל הדם שנבלע באברים

והב"י בסימן ס"ז הרגיש בדברי הרמב"ם דסובר ופירש דמפרש הרמב"ם דאיבעיא הוא אם שרי לאכול על ידי חליטה בחומץ אבל לענ"ד פשוט למדקדק בלשון הרמב"ם דשאלת הגמ' (דף קיג) היא בין לענין חליטה בחומץ בין לענין מליחה והדחה בלא נתינה לרותחין משום הכי אסור להרמב"ם בכל גוני כי אם לבישול או לצלי והך לבישול לאו דוקא מבושל כי מה נ"מ בין מבושל לשאינו מבושל אלא הכונה דצריך הכשרי הבישול והיינו הך דמליחה והדחה ונתינה לרותחין או מליחה והדחה ונתינה לחומץ לחליטה אבל כהכשר כל בשר חי אסור כאן וז"ב בכונת הרמב"ם

שוב מצאתי בספר תפארת למשה סימן ס"ז שנדחק דאם שבר מפרקת בבישול מותר על ידי מליחה לבד וז"א דמ"ש משארי בשר שדין הוא שצריך מליחה וגם נתינה לרותחין אבל הכונה כמש"ב דמליחה לבד לא מהני אבל מליחה ונתינה לרותחין בעי אף אם רוצה לאכול באומצא

ובאמת יש להסתפק דאף דבכל מקום לבישול סגי או מליחה והדחה ונתינה לרותחים או מליחה והדחה וחליטה כאן אפשר דלא מהני חליטה שחליטה לפי"ד הר"מ היא רק פועלה שלא יצא הדם אבל דם אברים שלא פירש אף שיש בהם פעולה זו שלא יצא דם מ"מ בנבלע באברים הרי לא מהני פעולה זו כמש"ב לדעת הרמב"ם דכל שנשתנה מטבעו שוב נקרא דם אף אם לא יפרוש אבל ממה שלא כתב הרמב"ם רק ואח"כ יבשל זה מורה דדינו כבכל בישול שמועיל בנתינה לרותחין או חליטה וצריך לומר בזה דחליטה דחומץ אין פעולותיה שוות שאם הוא אחר מליחה הוא מוציא דם שנשאר ואם הוא קודם מליחה אז הוא רק עושה שלא יצא משו"ה אחר מליחה דין הוא שוב דשרי אף בחליטה ברותחין גבי שובר מפרקת בהמה

והטור כתב בסימן ס"ז גבי שובר מפרקת ובעל העיטור כתב דאפילו במליחה אסור שאין המלח מפליטו ונשאר בו מדם הנפש ואסור עכ"ל והפרישה בסק"ד נדחק בדברי בעל העיטור וז"ל אינו ר"ל דמשום דיש בו מדם הנפש החמירו בו טפי משאר דם דהא ילפינן מיניה הדין לאומצא דאסמיק ולדם האברים שיצא ונבלע במקום אחר אף דאין שם דם הנפש וכנ"ל אלא האמת קאמר דיש שם דם הנפש