חלקו של יוסף (רמב"ם) רנה

לאסור שהרי אין זה משום כח דם לבד ולזה בביצת טריפה שם הוצרך לטעם דגביל מסרח ועפרא בעלמא משום דשם נתהוה העוף רק מהביצה ואי לאו דמסרח היה אסור משום יוצא מטריפה וז"ב

לפי"ז מבואר היטב דדם שבישלו א"א לחייבו משום יוצא מאיסור שהרי דם זה לבדו לא יצא מידי דם רק ע"י כח הבישול והאש שוב לא נקרא יוצא מטמא ורק משום הך דדם הוא אסור וכיון שבישלו ונפק מתורת דם מותר וכן מלחו על ידי כח מלח נפק מתורת דם ולא שייך לאסור משום יוצא מאיסור לפי שיטת רבינו יונה אבל העיטור סובר בהפוסקים החולקים על רבינו יונה וסובר שאף כה"ג גם כן יש לאסור משום יוצא מטמא והרמב"ם כתב פ"ג ממאכלות אסורות ה"ו דיוצא מטמא אין לוקין והוי כאוכל חצי שעור ומכין אותו מכת מרדות ונלע"ד בההבנה דהוא כאוכל חצי שעור דאיסור העצם הוא שעור שלם וחצי שעור חסר באיסור העצם אלא די"ב קצת מדאיסור ה"נ יוצא ג"כ חסר באיסור העצם רק יש בו קצת מאיסור שהרי נתהוה מאיסור והוא כחצי שעור לפי"ז פשוט הוא לענ"ד דזה גם כן כונת בעל עיטור שהוא כאוכל חצי שעור ר"ל דלא עבר על כרת ואין בו מלקות אבל איסור יוצא יש בו וזהו פירושו רק דלא עבר על דם שבישלו מדין דם אבל איסור יש וברור בכונת העיטור

והנה התוס' בזבחים (מה) הקשו ל"ל קרא למעט בדם מנותר וטומאה תיפו"ל דא"א חל על איסור וכיון שאין איסור דטמא חל על דם ל"ל קרא למעט מטומאה והגאון רע"א תמה בגליון הש"ס שם על תוס' הרי תוס' לשיטתייהו דדם שבישלו רק איסור דרבנן יש אם כן צריך קרא למעט מנותר וטמא אף בבישלו ונשאר על תוס' בצריך עיון ונלע"ד דלק"מ דהנה לפימש"ב הך דדם שבישלו שאין עובר עליו משום דם ואף יוצא מדם אינו הוא פשוט משום דעל ידי בישול נעשה מין אחר וגם אין מתהוה מכח הדם עצמו רק על ידי בישול משום הכי לא שייך הך דיוצא לפי"ז פשוט דאף בלא קרא א"א לחייבו משום נותר דנותר לא נקרא רק אם נותר מזבח והיינו שהיה בשעת הזבח ואח"כ נותר ממנו אבל אם לא היה כלל בעת הזבח לא נעשה נותר אם כן זה שנעשה עתה על ידי בישול הרי לא היה כלל בעת הזבח וגם יוצא לא הוי ולא שייך על זה כלל נותר שיצטרך קרא למעט וכן הך דטומאה גם כן אין חייבין רק על קרבן וזה שהיה בעת הקרבה נקרא זבח וקרבן וחייב עליו משום טומאה אבל אם נוסף לא נקרא זבח ואין לחייבו משום טומאה אם כן על זה לא צריך כלל קרא למעוטי מטמא משו"ה שפיר הקשו תוס' ועיין ירושלמי יומא פ"ו לענין אם הקריש הדם אם שייך על זה מעילה אבל כל זה בקרוש שיוצא מדם שפיר שייך מעילה אבל בלא הקריש הדם רק נתבשל שפיר שייך יוצא מדם ואף שבדם אין מעילה הוא משום כפרה ובקרש שאין ראוי לכפרה שפיר שייך מעילה דדם יש לו דין קדש וכדחזינן בכריתות (ד) דחייבין על דם משום זרות הרי דהוא קדש אבל כ"ז בקרש אבל על ידי בישול גם דין קדש שבו פקע ומיושב קושית רע"א וברור לענ"ד. רמב"ם פ"ו ממאכלות אסורות הל' ז

הכבד אם חתחה והשליכה לתוך החומץ או לתוך מים רותחין עד שתתלבן הרי זו מותרת לבשל אותה אחר כן מקור הדברים בחולין (קיא) שם כבדא מה אתון ביה ויש בזה ב' שיטות לראשונים הא' שיטת ר"ת דהבעיא הוא אף קודם מליחה ומשום דאפשר דכבד לא בעי מליחה משום דהרי הכבד עיקרו הוא דם כדאיתא אסר לנו דמא משרי לנא כבדא שוב אף בלא מליחה שריא הב' לשארי הראשונים דאדרבה כיון שהכבד הוא דם שוב אף מליחה לא מהני משום דכבד כולו דם והך דשרי לנו כבדא הוא רק מפני שעתה הוא כבד ולא דם ושרי לנו רק מפני שעיקר יצירתו מן הדם אבל עתה הוא כבד אבל הדם הנמצא בעין ויוצא על ידי מליחה אף בכבד אסור וראיה ברורה לזה שעתה הכבד אינו דם שהרי מבואר בבכורות (דף נה) זכרותא דכבדא דמא ומשום הכי כבד שנמוח מטמא ברביעית אם הוא מן המת הרי דרק אם נמוח יש לו דין דם אבל קודם שנמוח אין לו דין דם רק דין בשר ולא רק לענין היתר אכילה שהתירה תורה רק אף לענין שארי דברים לענין טומאה וכדומה בע"כ דעתה שהוא בעין אינו דם רק נקרא נתהוה מדם לכך רק בנימוח שחוזר לדם יש בו