חלקו של יוסף (רמב"ם) רנד

לומר שבדם אין דין יוצא שהרי מפורש הוא בבכורות שגם בדם יש דין יוצא ואין לחלק שדם הנפש שדינו משום כפרה באמת אין בו דין יוצא משו"ה בבישלו מותר אבל דם האברים שיש בו משום הך דדם שאסור בלא הך דכפרה באמת אם בישלו אסור ושייך יוצא והחידוש דחלב שרי הוא משום דנעשה מדם שאינו דם הנפש ואעפי"כ שרי זה אינו שמפורש כתב הרא"ש פרק כל הבשר סימן ל"ז דדם שמלחו או שבשלו דמותר דין הוא שאף בדם האברים מותר אם כן חזינן דהך דנפיק מתורת דם נותן היתר אף במקום שאין שייך דין כפרה ועל זה ודאי קשה לכו"ע דליתסר משום יוצא מאיסור

והנלע"ד בביאור השיטות דלא שייך יוצא מאיסור דהנה רבינו יונה כתב גבי מוסק הנעשה מדם שמתקבץ בגרון החיה ונעשה מוסק דהרז"ה היה חושש לאוכלו משום חשש דם ורבינו יונה כתב דאפשר לומר שהוא פירשא בעלמא ואע"פ שמתחילה היה דם לא חיישינן להא דבתר השתא אזלינן שהרי אם נפל חתיכת איסור לדבש אע"פ שנמחה בתוכה כיון שדרך הדבש לחזור לדבר הנופל לתוכו לדבש כמו דבש דיינינן לה ומותר ה"נ כיון שיצא מתורת דם בתר השתא אזלינן ומותר אע"פ שנותן טעם לשבח בתבשיל עכ"ד והרא"ש והטור כתבו דנ"ל שראיתו צריך ראיה עכ"ד והמגן אברהם באו"ח סימן רטז סק"ג כתב ז"ל ולענ"ד צ"ע דאמרינן בכורות (ו) דחלב חידוש הוא כיון דדם נעכר ונעשה חלב ה"ל לאסרה אם כן ש"מ דבתר מעיקרא אזלינן וכ"ת ניליף מחלב הא קי"ל דמחידוש לא ילפינן ואין לומר דהמוסק פירשא בעלמא הוא ולא הוי מאכל כלל דאם כן לכו"ע שרי מידי דהוי אכשרה שינקה מן הטריפה דמותר להעמיד גבינה בקיבתה ועוד דהדבש הוא טוב למאכל ומש"כ הרר"י דפירשא בעלמא הוא היינו שאין עליו תורת דם א"כ הדק"ל וגבי אפרוח שנולד מביצת טריפה אמרינן כל כמה דלא מסרח לא גביל ובעידנא דקא גביל עפרא בעלמא הוא משמע דאי לא ה"ט אסור דבתר מעיקרא אזלינן כמבואר תמורה (לא) וא"ת ה"נ קודם שנעשה מוסק עפרא הוא דמי יודע זה ועוד גבי דבש מאי איכא למימר וצ"ע עכ"ל ובביאור הגר"א הביא בשם הר"ן דגם דבש נעשה קודם זה עפרא אבל ממה שחלקו הרא"ש וטור על רבינו יונה מוכרח דלא נעשה עפרא דאי לאו הכי לא היו אוסרים נגד דין המפורש בגמרא להתיר כה"ג וכן לשון רבינו יונה מורה דמטעם אחר אתי עלה שהוא פירשא בעלמא ולא משום דלכי גביל ומסרח נעשה דבש ומוסק

והנלע"ד בביאור דברי רבינו יונה דהנה לכאורה צריך ביאור דבריי דלמה חש רבינו הרז"ה רק לאיסור דם שבו ולא חש בלא זה שהרי מוסק המתקבץ מדם החיה הוא מדם חיה טמאה וכמבואר בפ"ח מהלכות כלי המקדש ה"ג בהשגת הראב"ד שם שהשיג איך אפשר שמדם בהמה טמאה יעשו לקטורת ועיין כס"מ שתירץ שכיון שנעשה מדם כעפר בעלמא מותר ולפלא שלא זכר שנחלקו בזה רבינו יונה עם רז"ה אבל עכ"פ הרי מבואר שהוא מבהמה טמאה ולמה לא חש הרז"ה רק משום איסור דם ולא משום איסור טמאה

אמנם נראה פשוט דכיון שרבינו יונה כתב שהוא פירשא בעלמא ואינו גופה אם כן כמו דעור הבא כנגד פניו של חמור מותר שהוא פירשא בעלמא אף שבא מטמאה מ"מ כיון שבשעה שפורש מהטמאה הוא פירשא בעלמא אין בו איסור כן בהך דמוסק כיון שבשעה שפורש מטמאה כבר הוא עפרא בעלמא לא שייך לאסור משום יוצא אבל לענין דם הרי בשעה שנתהוה אף שנתהוה שלא מגוף הבהמה מ"מ נתהוה מהדם שנתיבש שוב יש בו איסור דם אי לאו חידוש רבינו יונה דאף איסור דם לא שייך

ובטעם רבינו יונה נלע"ד דעד כאן לא שייך איסור יוצא רק אם מגוף זה הדבר איסור נעשה דבר אחר כגון דם נעכר ונעשה חלב דשם פירושו הוא שעצם החלב נעשה דם אם כן מגוף זה נתהוה דבר אחר והוא יוצא מאיסור ואסור אבל הך דרגלי הדבורים הנה גוף הרגל א"א שתעשה דבש רק על ידי זה שמעורב בדבש וזה הדבש נותן כח שאף הרגל יעשה יעשה דבש אם כן מי גרם התהות הרגל לדבש לא הרגל עצמו רק עם השאר דבש שהיה שם לזה א"א לאסור מטעם רגל דבורים שעתה אין כאן רגל רק דבש ומשום יוצא מרגל אין לאסור שכל שהרגל לבד לא הועילה רק עם הדבש לא נקרא יוצא מרגל והוי כעין זוז"ג דשרי לפי"ז מבואר היטב שיטת רבינו יונה דגבי הך דמור כיון שלא מדם לבד הוא נעשה רק עם הך דזיעת החיה שוב א"א לאוסרו משום דם שעתה אינו דם ומשום הך דיוצא מדם אין