חלקו של יוסף (רמב"ם) רמט

ונראה להסביר הדבר דלא שייך פסול של אינו ממשקה ישראל בדם תמצית משום דנראה לענ"ד דאף דדם התמצית הרי אינו ראוי לכפרה אם כן לא שייך בה לכאורה לומר דיסוד איסור הדם הוא משום שראוי לקדשים מ"מ אף לפי האמת יסוד איסור הדם הוא משום שראוי לקדשים וראיה לזה דהרי מבואר הוא במנחות (כא) דדם שקרש אינו עובר עליו ולשיטת רש"י אף דם שבשלו אינו עובר עליו גם מטעם דם שקרש והיינו משום שאין ראוי לקרבן ומבואר בראשונים דלא זו שאין כרת אף לאו אין בו ורק מדרבנן בעלמא הוא דאסור ותקשה לכאורה למה לא יהיה עובר בלאו הרי לא גרע מדם תמצית שאינו ראוי לזריקה אעפי"כ עובר עליו בלאו בע"כ דעיקר יסוד הלאו הוא מ"מ מיסוד הכרת אלא דחידשה תורה שאף בדם תמצית שאין ראוי לכפרה יש הלאו של דם כיון שבדם הנפש יש כרת אבל בזה האופן שפקע הכרת כגון בישל או קרש אף לאו אין בו וזה מוכרח

ולפי"ז מבואר היטב דלא שייך בדם פסול ממשקה ישראל כיון שהרי הדם הוא יסוד איסורו מפני שראוי לקרבן איך נפסול אח"כ לקרבן מפני שאינו ממשקה ישראל וכ"ז שיטת הרא"ש אבל הרמב"ם חולק דדם תמצית כיון שאינו בר הקרבה ואסור שפיר שייך פסול דממשקה ישראל

ובעיקר הך שכתבנו דשיריים כשר אף דם תמצית עיין לרבינו בפירוש המשנה פ"ו דזבחים שכתב גבי מיצוי דצריך למצות דם הכבד אף שהוא דם אברים וצריך לומר גם כן גדר זה דמצוי הוא רק כשפיכת שיריים ולכך אף דם של אברים כשר ולכך פסק רבינו דקודם מצוי אין מועלין דהזריקה כבר נעשית ואף דמצוי מעכב הוא רק כמו שפיכת שיריים לר' נחמיה דמעכב אעפי"כ מוציאה זריקה מידי מעילה והבן ואכמ"ל. רמב"ם פ"ו ממאכלות אסורות הל' ה

השליל הנמצא במעי הבהמה הרי דמו כדם הילוד לפיכך הדם הנמצא כנוס בתוך לבו חייבין עליו כרת אבל שאר דמו הרי הוא כדם האברים עכ"ל וכתב בהשגות א"א אבל שאר דמו הרי הוא כדם האיברין וכן הדם היוצא מבית השחיטה שהוא מן הריאה ומן הכבד עכ"ל

עיין הרב המגיד שכתב שדבריו סתומים הם אם בא לחלוק או לפרש ואפשר שהוא סובר שבדם היוצא מבית השחיטה חייבין עליו כרת אע"פ שהוא מן הריאה ומן הכבד ויהיה כדין דם שחיטה של בהמה אחרת או אפשר שבא לבאר שאפילו דם שחיטתו הוא כדם איברים שהרי בא מן הריאה ומן הכבד עכ"ל והנה הפירש הב' של הרב המגיד בראב"ד. לענ"ד פלא אטו רק מן הכבד הוא בא הרי לא גרע מכל דם הקזה שדם הקילוח נקרא דם הנפש גם הפירוש הא' של הרב המגיד דדם שחיטה יחויב עליו אע"פ שבא מריאה וכבד צ"ע דלמה יהיה כן

ונראה לענ"ד ביאור השגת הראב"ד פשוט לפימש"ב בה"ג שיטת הרמב"ם דדם הנפש פירושו שהנפש מתקיים בו משו"ה על דם קילוח חייבין כרת אף בהקזה שאין הנפש יוצא בו כיון שהרי דם זה ראוי להתזת הנפש גם דם הנפש פירושו הוא שהנפש יוצא בו ולזה דם שחיטה דין הוא שחייבין עליו כרת אף שאינו דם שמחזיק הנפש כל שיצא בעת שחיטה שאז יוצא הנפש לפי"ז כונת הראב"ד פשוט דהנה זה אנו רואים דאף ששליל הוא מותר באכילה משום כל בבהמה תאכלו מ"מ לענין דם שמחזיק הנפש נקרא שיש לו דין דם דהרי על דם הכנוס בתוך הלב חייבין כרת משום דדם זה מחזיק את הנפש אלא דזה החידוש שדם שיוצא בשעה שהנפש יוצא שזה גם כן נקרא דם הנפש זה נתבטל בבן פקועה מפני שמשעה שנשחטה אמה הרי היא כשחוטה ושוב דין הוא שאי אפשר לחייב משום דם שיוצא בשעה שהנפש יוצא מפני שלענין דין הרי היא כשחוטה ודין זה של דם שבשעה שהנפש יוצא הוא רק דין במקום שיש לו עדיין דין נפש לענין חיות ואם אכלו חייב משום אבר מן החי וכדומה אבל זה שבדין הוא מת לא שייך דם שבה בשעה יוצא הנפש והבנת החילוק בין דם שמחזיק הנפש לענין דם שיוצא בשעה שהנפש יוצא הוא פשוט דדם שיוצא בשעה שהנפש יוצא צריך להיות חלות איסור דם עתה בשעה שמוציאין הנפש וזה א"א לחול כיון שבדין כבר הוא שחוט אבל גבי' הך דדם שמחזיק הנפש זה מציאות הדם כן הוא שדם