חלקו של יוסף (רמב"ם) רמח

ארוכה דהרא"ש עצמו בחולין פ' כל הבשר כתב מפורש כשיטת הרמב"ם דדם הבא מעלמא אין חייב כרת לפי"ז הוא כדם של תמצית ומה חילוק יש בין כנוס בכלי ללא הרי אינו רק דם תמצית ולא שייך בו כלל קדוש כלי ואינו ראוי לזריקה וצע"ג בדעת הרא"ש

והנלע"ד בישוב הענין דב' שיטות חדשות בזה הא' להרמב"ם הב' להרא"ש ונבאר בעזה"י דבר על אופנו א' שיטת הרמב"ם הוא פשוט דלא כתוס' אלא דאף דדם האברים אינו בכרת ואין ראוי לכפרה מ"מ אסור להעלותו למזבח על פי מה שמבואר בחולין (דף צ) דחלב ודם לא הוי ממשקה ישראל ומה שמותר להעלות דם על מזבח הוא רק משום מצותו בכך אם כן דם האברים ודם התמצית שאינו ראוי לכפרה לא הוי מצותו בכך תו הדין הוא שנשאר אינו ממשקה ישראל ואסור שהרי בלאו מיהו הוי ויש עליהם האיסור להדיוט משו"ה הלב קרעו ומוציא את דמו ובזה אפשר להבין דברי הנקודת הכסף ליו"ד סימן כ"ד שכתב על דברי הט"ז סק"ב שם בהך דלא לשויה גסטרא שהביא שהראשונים והרשב"א בתורת הבית פירשו כלומר במקום שזב בלבד דהיינו הסימנים אבל לא ישבור המפרקת שאילו שבר המפרקת קודם שתצא נפשה מבליע דם באברים ואסור כדאמרינן פרק כל הבשר השובר מפרקתה של בהמה קודם שתצא נפשה מבליע דם באברים וע"ז תמה הט"ז יז"ל אבל מאד תמהתי אם יצאו דברים אלו מפי מאור עינים הרשב"א שהרי הוא עצמו גורס פרק כל הבשר ומבליע דם באברים ואסור לאכול חי אבל על ידי מליחה מותר וכמ"ש הטור סימן ס"ז וכתב בית יוסף שכ"כ הרשב"א וכ"ה בתורת הבית ואי ס"ד דקרא אתי לזה הו"ל כלא נשחט ויש איסור על ידי מליחה עכ"ד כתב הנקודת הכסף לק"מ כו' אי נמי אשמעינן דבקדשים אפילו דיעבד אסור וכדמשמע לשון הרשב"א שם שכתב זה לשונו אבל לא המפרקת כדי שלא יבלע דם באיברים ובשחיטת קדשים לדם הוא צריך להזיות וזריקה עכ"ל וזה פלא לכאורה אטו אם לא יצא הדם על ידי פסיקת המפרקת יהיה פסול זה הקרבן הרי קודם פסיקת מפרקת כבר יצא קצת דם שראוי לזריקה אם כן יוכשר הקרבן בזה הדם ולפי"ז יש לומר פשוט דבאמת כיון שנבלע דם באברים הרי שוב האברים אסורים משום דם ואם כן לא הוי ממשקה ישראל אכן פשוט דכיון שזה הדם הרי אזיל ויוצא אינו אוסר הבשר שהרי אדרבה מצוה לקבל דם הפר ולזרוק ומצותו בכך אבל כ"ז בעומד לצאת אבל זה שאינו עומד לצאת רק על ידי מליחה א"כ אין ראוי לזריקה שמלחו נפק מתורת דם וגם לא שייך קבלה בכוס א"כ אין ראוי לזריקה שוב שייך בה שאינו ממשקה ישראל ופוסל את האברים ואף דראוי ע"י מליחה להתיר האברים מ"מ הרי הוי דיחוי ובקדשים שייך לכך פסול לקרבן והא דאינו פוסל משום דם איברים שלא פירש פשוט דדם איברים כ"ז שלא פירש הרי אין עליו תורת דם והך דדם הלב דקרעו מוציא את דמו לפי שיטת הרמב"ם הוא מפני שרק דין דם אברים לה אבל אינו מחובר לבשר רק כנוס במקום לזה אף קודם פרישה יש בו זה האיסור של דם איברים וכן מורה פשוט לשון הרמב"ם משום הכי דין היא שהלב קרעו ומוציא את דמו זה שיטת הרמב"ם

הב' שיטת הרא"ש היא חלוקה משיטת הרמב"ם ובאופן זה דודאי אף בדם התמצית אין איסור על גבי המזבח ולא שייך בה הך דממשקה ישראל משום דכיון דעיקר יסוד דם שאסור בכרת אין בו איסור למזבח שוב אף דם תמצית שהוא רק בלאו גם כן אין איסור למזבח משום דהרי בדם הנפש גם לאו דדם תמצית יש בו אלא שתורה התירה לגבי מזבח שוב אף זה היסוד של לאו דתמצית הותר למזבח משום הכי דם התמצית אין איסור להעלותו למזבח ויסוד זה מוכרחים לזמר באמת גם לפי שיטת תוס' שכתבו מפורש דדם התמצית אין שום איסור להעלות למזבח כמו שהבאנו לעיל

ולפי"ז נבאר שיטת הרא"ש ונאמר שהוא סובר דהא דדם התמצית אינו מכפר היינו רק שאינו ראוי לזריקה שהוא כפרה אבל לשפיכת שיריים שגם כן עבודה וזר חייב מיתה עליה שפיר ראוי וכלשון הכתוב כי הדם בנפש יכפר אלא דכיון שאין צריך לזריקה שוב דין הוא שאין צריך לקבל לפי"ז פשוט כונתו של הרא"ש דודאי סובר דאף דדם שכנוס בתוך הלב אינו דם הנפש אף על פי כן שייך איסור להעלותו למזבח מפני שהוא פסול ולא נתקבל בכוס משום דשייך קבלה בכוס לענין שיהיה ראוי לשפיכת שיריים ולזה כיון שלא היה קבלה בכוס שייך בה פסול ולזה צריך לקרוע ולהוציא דמו.